המוצא – ההתחברות

על פרשת דרכים

במציאות של ארץ ישראל מתברר יותר ויותר שהמאמצים לסיים את הסכסוך בה אינם יכולים להניב כל פרי.
כתוצאה מכך, הפוליטיקה הישראלית מסתדרת היום בשלושה קטבים:

השמאל, הממשיך להאמין בהסדר מדיני,
הימין, שאינו מאמין בשום הסדר ומעדיף לגרור את המצב הקיים,
תוך כדי נסיונות פושרים בכיוון חיזוק ההתנחלויות ומשקלן היחסי ביו"ש.
והמרכז, שבהנחה שהסדר הינו בלתי אפשרי, מאמין בהיפרדות חד-צדדית.

אין שום חשיבה חדשה. אין שום חזון.
ועל זה כבר נאמר בספר משלי – "באין חזון ייפרע עם".
מתקבל מצב בו שלושה אוחזין בטלית הפתרון שאינה של אף אחד מהם.

לגבי השמאל:

אם כל ההערכה לרצון הגדול בשלום, אין חדש באימרה ש- "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות."
לכוונות הטובות חובה לצרף דרכים נכונות המובילות אל היעד הרצוי. זה עיקר עיסוקו של אתר זה.

מנהיגיו הצעירים יחסית של השמאל-מרכז הישראלי, שמעולם לא התנסו בניהול מדינה,
לא יצליחו היכן שהזקנים המנוסים כשלו. וודאי שלא במציאות המסתבכת.
יתר על כן, על אף שנזקיו הידועים של תהליך אוסלו בעבר היו קשים ביותר,
פחות ידוע לרבים שהנזק העיקרי, המתמשך והמתגבר של תהליך אוסלו גם כיום,
הוא שהתהליך יצר מצב בו השנאה בין הצדדים כבר הרקיעה שחקים.
בצד היהודי אצל רבים ביותר כיום מגוכך בכלל לדבר על תהליך שלום מסוג כלשהו.
בצד הפלשתינאי כל בוגרי מערכת החינוך הפלשתינאית ששיעורם בקרב
הפלשתינאים עולה כל שנה, מוסתים נגד ישראל ונגד זכויות העם היהודי

השנאה של היהודים כלפי הפלשתינאים יש לה רבות ביותר על מה להסתמך:
כבר כ-100 שנים מתנכלים הפלשתינאים ליהודים וממררים את חייהם,
לאחר גלות וסבל של אלפיים שנה ששיאם היתה השואה האיומה.
אולם כדי שתהיה תקווה כלשהי לשיפור המצב,
חובה להבין את תופעת ההתנכלות האמורה בצורה שאינה שיטחית:

מי שיצר ותיחזק את הסכסוך היו בעיקר פוליטיקאים פלשתינאים נוכלים לדורורתיהם.
במשך תקופה ארוכה פוליטיקאים אלה ניצלו את מרבית הפלשתינאים שהיו איכרים (פלאחים)
ומצצו את לשד עצמותיהם, בעיקר דרך גבייה יתרה על השימוש החקלאי בקרקע.
כאשר העלייה הציונית, דרך מתן עבודה לפלאחים, גרמה להקטנת אותו הניצול,
החלה ההתנכלות ליהודים שהובלה על ידי אותם פוליטיקאים תאבי הבצע.

הגדיל לעשות חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי שבנוסף להובלת מעשי טבח ביהודים בארץ,
היה, בין היתר, גורם מרכזי לכך, שהיטלר בחר בדרך ההשמדה כפתרון הסופי ליהודי אירופה.
הוא גם היה גורם מרכזי להסתה בארצות ערב לפתוח במלחמת העצמאות,
מלחמה שגררה אחריה שרשרת מלחמות של מדינות ערב בישראל.
ממשיכי דרכו פועלים עד היום דרך מעילות עתק להמשך מציצת לשד עצמותיהם של מרבית הפלשתינאים.
הם עושים זאת תוך האשמת ישראל ביצירת האומללות בקרב הפלשתינאים
ותוך כדי הסתת התמימים לשנאת ישראל ולמעשי איבה וטרור נגד היהודים.

למעשה, הציבור הפלשתינאי כבר הפך ברובו, לעיתים במודע ולעיתים בלא מודע,
לבן ערובה של הפוליטיקאים הפלשתינאים המגה-נוכלים!

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שיהודי המעוניין להכניס הגיון לתמונת הבסיס של המצב בארץ,
חייב להבחין הבנה חדה ביותר בין רוב הפוליטיקאים הפלשתינאים,
הראויים לגדולה שבשנאות, לבין מירב הציבור הפלשתינאי!!
ציבור זה הוא הקורבן העיקרי, לצד היהודים, של מעשי אותם מגה-נוכלים.
נוכלים איתם בחר השמאל הישראלי לחתום הסכמים שהפכוהם למגה-נוכלים,
ועדיין השמאל רוצה להמשיך בכך!

עליבות השמאל בהמשך נהייתו העיקשת לדרך אוסלו

נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת אנגליה שהתבלט בתמימותו ובעיקר ברפיסותו,
חתם את הסכם מינכן עם היטלר תוך הקרבת חלק מצ'כוסלובקיה על מנת להשיג שלום.
לאחר שהיטלר, בן בריתו של חאג' אמין אל חוסייני, הפר את ההסכם תוך תקופה קצרה, צ'מברלין הבין שאין טעם להמשיך בפייסנות מול היטלר.
השמאל הישראלי שלהבדיל, הקריב חלקים מארצו שלו, עדיין לא קלט את החומרה של הפרת הסכמי אוסלו על ידי הפוליטיקאים הפלשתינאים, גם לאחר 25 שנים.
(מעבר לכל פעולות הטרור ועידודו דרך תשלום למבצעיו, ההפרה העיקרית היא ההסתה הבלתי פוסקת נגד ישראל הגורמת לרוב מעשי הטרור בשנים האחרונות).
לו השמאל הישראלי של ימינו היה ניצב במקום צ'מברלין מול היטלר, סביר שהיה דואג לכך שהיטלר יקבל את פרס נובל לשלום.

הסיבה העיקרית, מעבר לנוכלות האמורה, לכשלונות הנערמים בדרך להגשמת פתרון שתי המדינות תובהר במלואה בסקירה בהמשך,
בקטע באותה סקירה העונה לשאלה – "מדוע היה ברור מראש שתהליך אוסלו היה ונשאר חסר סיכוי – כלומר כישלון ידוע מראש?".
בכל מקרה, לאחר 25 שנים של כשלונות חוזרים ונשנים, עדיין לא נמצא בשמאל המבוגר האחראי שיטרח לבדוק ברצינות ולעומק את הסיבות האמיתיות לכשלונות.
כתוצאה מכך, כל רודפי השלום בשמאל הישראלי, שעצם רדיפתם אחר השלום כה חשובה, חיונית והכרחית,
אינם טורחים כלל לחפש דרך תחליפית להגעה לשלום ואפילו אינם מוכנים להקשיב לרעיונות בכיוון.
כל מה שנותר להם לעשות בנושא השלום הוא להטעות את התמימים בציבור כדי לקבל את תמיכתם.
כך הפך כבר השמאל הישראלי לכנסיה לדת אוסלו. אם יבוא גלילאו גלילאי ויגיד למנהיגי כנסיית השמאל שהשלום אינו מסתובב סביב אוסלו ואפילו לא בקרבתו,
התקשורת הכנסייתית כבר תכריח את גלילאו לנאום את נאום בר אילן כדי שיוכל להישאר קיים בתודעת הציבור.

ג'ון גטי, הבוס של המאפיה האיטלקית בניו יורק, מי שנחשב לחזק ביותר במאפיה בארה"ב, כאשר היה כלוא כבר שנים רבות ונטה למות מסרטן,
אמר לבנו, כאשר האחרון, שירש אותו בהנהגת המאפיה, עמד בפני משפט פלילי ולכן מאס במאפיה ורצה לעזבה ולהשתקם:
"גם כאשר מתברר שהדרך בה הלכנו כל השנים שגויה, למען כבודנו וגבריותנו עלינו להתעקש ולהמשיך ללכת באותה הדרך".
דרכו של ראש המאפיה הרצחני הפכה כבר לדרכו של השמאל הישראלי, שמספר קורבנותיו במסגרת תהליך אוסלו כבר עולה עשרות מונים על כל קורבנות המאפיה.
יתר על כן, השמאל מרחיק לכת עוד יותר מראש המאפיה, בכך שאפילו אינו מוכן לשמוע את ההסבר מדוע דרכו שגויה.

מאחר שיש גבול לטיפשותו של רוב הציבור, השמאל המסורתי, שבעבר היה מרכז גדול, כבר הצטמק בצורה מחרידה.
לעומת זאת, רוב הציבור המאמין בשלום, זה שבעבר תמך בשמאל מתוך מחשבה שמדובר במרכז,
כבר עבר למרכז החדש, זה שנוצר לתוך הוואקום שהשאיר שם השמאל.

לגבי המרכז:

מאחר שהחלופה של פתרון המדינה האחת לשני העמים אינה קבילה, ובצדק רב, אצל רוב היהודים.
וזאת עקב הבעיה הדמוגרפית המסוכנת (למרות התבססות המתנגדים לחלופה זו על נתונים שיקריים-מנופחים).
ומאחר שבניגוד להצעות קיצוני הימין, לא ניתן להחזיק ציבור פלשתינאי גדול ללא זכויות מלאות למשך תקופה רבת שנים,
בעיקר כאשר לא מוצג כיוון כלשהו לסיומו בעתיד של קיפוח מעין זה,
מדבר המרכז על היפרדות חד צדדית:
להעתיק את האיוולת האסונית של ההתנתקות מעזה, אל רוב יהודה ושומרון. ההבדל מעזה – גושי התנחלויות לא יפונו.
כאילו נתינה לפלשתינאים של פחות מאשר הוצע להם בהסכם ופחות ממה שקיבלו בעזה, תביא את השקט והרגיעה לטווח ארוך לפחות.

אם היה עוד ניתן להבין את ההגיון שהיה כרוך ביצירת תהליך אוסלו ובהתנתקות מעזה,
וזאת מתוך הבנה שאלה היו נסיונות להגעה לשלום שבוצעו בתום לב, כיצד, לאחר שאלה כשלו בצורה איומה,
מסוגל ציבור כה נכבד של השמאל והמרכז לרצות בהמשך הדרכים הכושלות?

כדי להבין את הרמה של התנהגויות אלו, נצטט את אלברט אינשטיין, המדען החשוב ביותר במאה ה-20:

"אי שפיות – לעשות אותו הניסוי שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות"
או בלשון פשוטה ומצומצמת יותר "אי שפיות – ליפול פעם שניה לאותו הבור".

איינשטיין השתמש בהגדרה המצומצמת מלעיל רק מכיוון שלא העלה בדמיונו הפרוע ביותר
שיבוא היום בו יימצאו בישראל פוליטיקאים שיהיו כה חובבניים, עד שלמרות כל הנסיונות הכושלים להגיע להסכם
עדיין יטיפו במלוא המרץ לנפילה לבור שתי המדינות פעם שלישית, רביעית וחמישית.
למרות זאת לא ניתן לראות בהגדרה המצומצת מגבלה לגבי עומק דימיונו של איינשטיין,
מאחר שהוא טען גם ש-"רק שני דברים הינם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ועדיין איני בטוח לגבי הראשון".

אבל לגבי לגבי ההיפרדות החד-צדדית של המרכז, שהיא הדרך היחידה הנראית כיום כמעשית אצל עבור רוב הציבור שאינו ימין,
דבריו של אינשטיין הינם חשובים ביותר. מאחר שההיפרדות החד-צדדית כבר הוכיחה את מסוכנותה הגדולה כבר פעמיים:
בעזה ובעיקר, למי ששכח, בלבנון! חובה לדרוש מחפצי השלום והרגיעה לחפש פתרונות טובים יותר.
ברוח דבריו של מנהיג שמאל דגול, מי שהביא בזמנו לסיום הפיצול בשמאל תוך הקמת מפלגת העבודה:
כה הטיף אז יצחק בן אהרון:"עת לתמורה בטרם פורענות."
,

בדרך לשלום יציב ובר קיימא? לרגיעה?

בעיה חמורה לא פחות מכל המוצג לעיל, שמרוב ייאוש כמעט שאינה עולה על סדר היום,
היא יציבותו של שלום או סידור אחר כלשהו כמו היפרדות חד צדדית, המבוססים על חלוקת הארץ.
נניח לרגע שמצב שכזה של היפרדות אכן יושג,
וזאת כתוצאה מכך שנמאס לצדדים מהסבל המתמשך שגורם הסכסוך לאורכה של תקופה כה ממושכת.

לאחר מכן, אם הפוליטיקאים הפלשתינאים ימשיכו להיות מושחתים ויאמללו את הציבור שלהם,
הם יסיתו את הציבור, הסובל בגללם, נגד ישראל, שתואשם בסבל, ומעשי האיבה לא ייפסקו!.
תקדים עזה מראה שהדבר אפשרי למרות ההיפרדות..

אם לשם שינוי, תקום, במקרה הטוב, הנהגה פלשתינאית הגונה ושפויה שתדאג לציבור שלה,
מצב הציבור בשני הצדדים יוטב וייפסק הסבל.
לאחר תקופה גם יקהה זכרון הסבל, בעיקר בקרב הנוער החדש שלא חווה אותו.
בקרב שני הצדדים, אותם המאמינים כל אחד שכל הארץ היא מולדתו,
יימצאו נאמנים-קיצונים שירצו להחזיר לעצמם את כל הארץ.
הם יסיתו את הנוער התמים ובסופו של דבר יהרסו את השלום שיתברר אז כזמני בלבד.
מעת לעת גם יימצאו גורמי חוץ בעלי איטרסים זרים שמסיבותיהם שלהם
יתאים להם לבחוש בקלחת ולסייע לקיצונים בהדרכה, במימון ובחימוש.
ומעל לכל, האיסלם אינו מכיר בשלום של ממש, בעיקר בשלום עם לא-מוסלמים.
שלום חודיבייה עליו הסכים מוחמד ואותו הפר,
הינו תקדים שתמיד יהיה מי שישתמש בו בשעת הכושר.
(כמו שעשה היטלר, כשהפר, בנוסף להסכם מינכן
גם את ההסכם אי-ההתקפה עם רוסיה – הסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

סכנה מעין זו תרחף תמיד מעל הארץ ותטיל את צילה על השלום שאולי יושג.
זו רק שאלה של עיתוי מתי הסכנה תתממש.
כאשר הגישה המקובלת לחיים בעולם הערבי היא יום דבש ויום בצל,
המציאות בארץ תחייב תקופות רגיעה ותקופות מלחמה.
ממילא זו בינתיים המציאות בארץ לאורכה של המאה ה-21 עד כה.

לגבי הימין:

במציאות המוצגת לעיל, מנהיגי הימין אינם מאמינים, ובצדק, בהשגת שלום בימינו.
עיקר תשומת הלב המדינית מופנית כלפי איראן וגרורותיה.
פועלים למנוע את האפשרות שמצפון תיפתח הרעה.
בינתיים המנהרות חוסלו, פרט לאלו שעדיין לא.
אבל מה עם הטילים? מה עם המדוייקים שבהם שמספרם עומד לעלות?
אין ספק שגם מנהיגי הימין היו רוצים בשלום.
אבל להבדיל מהשמאל, אין ברצונם ללכת ולהוליך שולל אחר אשליות.

רעיונות כמו העברת כמות רצינית של פלשתינאים לסיני או לסעודיה עלו על הפרק,
אבל מאחר שמדינות אלו אינן רוצות להחשב כבוגדות, גם רעיונות אלו אינן יותר מאשליה.
מחד,אמנם נראה שאיראן הולכת ונחלשת, אבל מאידך, נראה שלא ניתן להיפטר מה-BDS ונזקיו.
אם סכנת איראן תעלם, הלחצים על ישראל לקחת סיכון בטחוני כדי להקל על הפלשתינאים, רק ילכו ויגברו.
ובמצב זה לימין אין שום פתרון, שום חזון רציני וצודק.
לכן הימין אינו מצליח כבר תקופה ארוכה להגדיל את משקלו בציבור וליצור ממשלה יציבה לאורך זמן.

האם קיימת דרך חלופית לסיום הסכסוך,
דרך צודקת שאינה אשליה?
דרך שאינה סיכון בטחוני מוגזם?

לנוכח כל מה שהוצג לעיל, מתבקשת השאלה המרכזית, הנראית כיום לרבים כרטורית ביותר:

האם בנסיבות הקיימות יש להסיק שהשלום,
אפילו מבלי לדבר על שלום יציב, אינו בר-השגה?
האם בלתי ניתן להשיג אפילו רגיעה ממושכת דייה?
האם צריך להסיק שאין מוצא לסכסוך ולמצב המדיני?
שהסכנות ו/או הלחצים האורבים למדינת ישראל עלולים להחריף?
שכדי לצאת מהסבך של הסכסוך דרוש נס או נדרשת מלחמת חורמה מסוכנת?

למרבה ההפתעה התשובה לשאלות אלו הינה: לא ולא!
אבל אם כך, כיצד ניתן לסיים את הסכסוך? היכן המוצא?

קיים ידע רלבנטי שלא יסולא בפז המאפשר לטפל בבעיה בצורה מוצלחת.
אבל לפוליטיקאים הישראלים אין זמן להכירו וללמוד כיצד להשתמש בו.
הם עמוסים מעל ראשם בבעיות המתרבות ונערמות שנוצרו.
בעיות הממשיכות להיווצר ולהחמיר עקב הסכסוך, כולל מחלוקות פנימיות בלתי פוסקות מזיקות ומתישות בעטיו של הסכסוך.
אמנם המידע מפתיע ביותר ולמי שאינו מכיר לעומק את המציאות בקרב הפלשתינאים קשה להאמין שניתן להעזר בו להשגת שלום,
המידע אכן ייחשב לנס אצל כל מי שמעולם לא שמע עליו,
אבל תשומת הלב הראויה תבהיר לכל בר דעת שהדבר אפשרי ואף יצליח וכל מה שצריך הוא רק להקשיב ולרצות. ללא כל ניסים.

מהיכן תיפתח הטובה?

לאחר שהחזון, שכפי שיוצג בהמשך, בו התחיל מעשית דוד בן גוריון ותמכו בו מנהיגים ציונים חשובים אחרים,
הוזנח באופן מתמשך, וזאת בצורה כה חמורה, עד כדי כך שהצגתו כעת תיראה מופרכת לחלוטין,
לפחות עבור חסרי הפתיחות והסבלנות. האחרונים ימשיכו להזניח והמצב רק יחמיר.
אבל כל החושב או טוען שיש עתיד טוב יותר, או רוצה בעתיד כזה, מוזמן להתאזר בפתיחות ולהכיר:

מהו חזון השלום?

התשובה הינה, עבור רבים, אולי ההפתעה הגדולה בהיסטוריה. אפילו המושג הפתעה רבתי קטן מלהביע את העניין.
מנהיג גדול אחד, הנשיא קנדי, אמר בזמנו:
"נאמנות למוסכמות היא סוהר החופש ואויב הצמיחה!"
לפני שהדברים יוצגו וכדי שיהיה ניתן להאמין שמחד, הם רציניים,
ומאידך, כפי שקיווה בן גוריון, שעל פי הדברים קיימת אפשרות רצינית לפעול לסיום הסכסוך,
חובה לצטט את דבריו של דוד בן גוריון, באשר לכל מה שקורה במדינת ישראל:
"לחיות בארץ ישראל מבלי להאמין בניסים, הוא הבלתי מעשי".

עקב החשיבות הרבה של השגת שלום, ובעקבות פרסום מחקרים גנטיים בכיוון,
בבהמשך לעבודתו הברוכה של נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי,
יצעה תנועת ההתחברות מספר מחקרים משלימים, מעמיקים ביותר.
אלה מציגים כולם יחד באופן שאינו משתמע לשני פנים, את המסקנה המפתיעה הבאה:

הפלשתינאים הינם ערבים רק מבחינה תרבותית.
לעומת זאת בדמם הם אחיהם (בפירוש לא בני דודיהם) של היהודים.

אמנם מסקנה מדהימה זו תיתקל על הסף בזיזול ובהתנגדות בקרב יהודים רבים,
בעיקר עקב רמת השנאה והתיעוב שיש להם כיום כלפי הפלשתינאים.
כל המומחים בנושא ידחו את על הסף את הרעיון הבן גוריוני של ההתבססות על קירבת הדם כבסיס לשלום.
זאת תוך הכרת מצוינת של האווירה בקרב הפלשתינאים בעבר,
ומבלי שהמומחים מעודכנים כלל בהשלכות על אווירה זו של תהליך אוסלו ושל ה"אביב" הערבי האסוניים,
ולהבדיל, של ההצלחות הישראליות.
כרגיל, המומחים מתכוננים להמשך המלחמה הקודמת על השלום!

דווקא המסקנה המפתיעה באשר לקירבת הדם היא שתיתן,בעתיד הקרוב, כמוסבר בהמשך,
את המוצא והלגיטימציה לביצוע רעיונות הימין הקיצוני הישראלי .
מאחר שהמסקנה נותנת המשך הוגן ומאוזן לאותם רעיונות בשלב מאוחר קצת יותר.
בכך תסיר המסקנה מרעיונות אלה את ציביונם הקיצוני!
לכן מומלץ לאותם מתנגדים למסקנה להתאזר בקצת סבלנות
ולכבוש את התיעוב ואת הידע שאבד עליו הקלח, עד להבנת המשמעויות.

במעט יותר פירוט:

רובם ככולם של הפלשתינאים ממערב לנהר הירדן הם היהודים שנשארו בארץ ישראל לאחר המרידות ברומאים והחורבן.
צאצאיהם סובלים כיום מתוצאות הכיבוש הערבי שכפה על אבותיהם בדרך של אינוס, זהות ודת שרובם ככולם כלל לא חפצו בהן.
המחקרים שנערכו בשטח מראים שגם כיום קיים בקרב הפלשתינאים ידע רב על מקורם היהודי-ישראלי.
תנועת ההתחברות דואגת להפיץ ידע זה ליותר ויותר מתושבי הארץ.
לכך מצטרפים המצב העגום כיום של העולם הערבי, כולל של רוב תושבי הרשות הפלשתינאית המושחתת על פלגיה,
ולעומתם המצב הכלכלי והיוקרתי המשופר ברמה עולמית של ישראל.
מצבה זה של ישראל אינו סוד עבור רוב הפלשתינאים, הרואים אותו ושומעים עליו בקנאה ומקרוב.
כל אלה יוצרים פתיחות לא מועטה בקרב הפלשתינאים. פתיחות המאפשרת להם להתעניין במוצאם האמיתי
ולהתייחס אליו ולהשלכותיו האפשריות בכובד ראש.
אם רק מדינת ישראל תתחיל להתייחס לעניין ברצינות.

למרבה הצער, עקב נזקי תהלים אוסלו, בעיתוי הנוכחי הצדדים אינם בשלים כלל כדי לדון בשיטת הפתרון.
דיון מעין זה כעת יהיה כעת מבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
בשלב זה יש להתרכז במהלך מקדים הכרחי, שיתרום רבות לטיהור האווירה ולהרגעת הרוחות בין הצדדים בארץ ורק נציין ש-:

במוצא הפלשתינאים טמון המוצא מהסכסוך!

מהו התהליך המיקדמי הנחוץ לפני העיסוק בשלום?

על מנת שיהיה סיכוי להפחתת רמת השנאה בין הצדדים חשוב שגם הפלשתינאים הצעירים יחסית,
ובעיקר היהודים, יתחילו להכיר את הממצאים לגבי מוצא הפלשתינאים.
רק לאחר שהמידע החשוב הזה ישקע בתודעת הצדדים ויקטין במידת מה את השנאה ביניהם,
ייפתח פתח לדבר על תכנית מדינית כלשהי לשם סיום הסכסוך, ובהמשך לבצעה.
תכנית מעין זו תעסוק תחילה בהפסקת הנזקים המתמשכים של תהליך אוסלו ובהסרת נזקים אלה.
הדבר ייעשה על ידי פירוק הרשות הפלשתינאית המושחתת,
הכפפת כוחות הבטחון שלה לצה"ל, ומערכת החינוך שלה לזו הישראלית.

תהליך כזה ישפר את מצב כל תושבי הארץ ובכך ימשיך בהקטנת השנאה בין הצדדים.
רק לאחר מיצויו של תהליך זה יהיה ניתן לעסוק בשלום של ממש.

למיצוי מהותו של התהליך המקדמי, נמשיך ונציג את ההקבלה שבין המגה נוכלים בהנהגה הפלשתינאית,
לבין ההנהגה הנאצית. לצורך זה נצטט מדברי הסיכום של התובע במשפטי נירנברג במשפטו של ארהרד מילך,
היהודי שהתחזה לגרמני נוצרי(!) והקים את תעשיית המטוסים עבור הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני).
הוא ביצע זאת תוך ניצול עובדי כפיה יהודים לביצוע עבודות מתישות בתנאים איומים,
שלאחר התשתם נשלחו ישירות למחנות ההשמדה:

"המעשים הברבריים שנחשפו כאן נבעו מתאוותם של יחסית מעט אנשים,
אך כל הגרמנים משלמים וישלמו בעתיד על השפל אליו הגיעו נשמותיהם,
לאחר שהלכו אחר נביאי שקר שהובילו אותם לאסון.
יהיה זה ביזוי לצדק אם יחמקו אותם מעטים, ביניהם הנאשם שלפנינו,
מעונש על ההונאה והבגידה בעמם."

החשיבות המיידית של המידע והפצתו

חשוב להשתמש במידע בנושא לדון בו ולהפיצו ללא דיחוי מיותר. זאת מחד, לשם יצירת אמון באמת הכה מדהימה, ובהמשך, כפי שכבר צוין,
לצורך הקטנת השנאה, הבנת זכויות הצדדים, וקירוב הלבבות.
מאידך, יש להשתמש במידע כדי ליצור בסיס חדש, מוצלח ביותר, להסברה הישראלית, כלדלהן:

לא ישראל היא הכובשת בארץ.
אין כל הצדקה להאשמות מצד השמאל, למקהלת השטנה נגד ישראל ולהאשמות כלפיה בעולם.
הערבים הם שכבשו את הזהות הפלשתינאית, כיבוש הנמשך גם כיום, ובכך איפשרו את הסכסוך המדמם ללא סוף.
כמו שישראל שיחררה את שטחי המולדת,
חובה עליה לשחרר גם את האחים בדם הפלשתינאים מזהותם הכבושה ולקרבם להיות גם אחים בתרבות.
אין כל הצדקה להתעמרות והתעללות של חלק מהמתנחלים בפלשתינאים תמימים.
ההיפך, היותם בשטח המריבה מחייב אותם להיות המובילים במאמץ לקירוב הלבבות.
המידע מאפשר למשוך את השטיח האידיאולוגי מתחת לרגליהם של אויבי ישראל
ושל כל מחרחרי המלחמות נגדה!

וזה עדיין אינו סוף ההפתעות

הקוראים שעבורם הדברים המפתיעים שהוצגו עד כה הציפו אותם ואין ברצונם להיות מופתעים עוד יותר,
מוזמנים לדלג על הקטעים הבאים עד לכותרת – דרך לדוגמה לסיום הסכסוך – ההתחברות
לעומת זאת, הקוראים שמוכנים עדיין לספוג הפתעות נוספות וחזון גדול עוד יותר, מוזמנים להמשיך ולקרוא כאן:

בנקודה זו, ההפתעה והדרמה מגיעים לשיאם הבלתי יאמן! ברמה של מה שנקרא בעולם בתואר "פרופרציה תנ"כית":
השלום בארץ אינו מושג, כי לעם ישראל מצפה עתיד גדול לאין שיעור מאשר סתם שלום בארץ.
גם כאשר המצב מול רוב מדינות ערב משתפר, עדיין נבצר מעם ישראל להשיג את השלום הקטן יחסית בהיקפו, מול הפלשתינאים.
ככל שמדינת ישראל מצליחה ועושה חייל כיום, היא עדיין חיה במגבלות של עם קטן.
יש בישראל שדיברו על היותה מעצמה. ואז בא החמאס הקטן ושם דברים במקומם:
חוששים שהחיזבאללה השקוע עד צוואר בסוריה יתקיף אותנו בזמן גילוי מנהרה בשטח שלנו.
מקבלים צעירים הרוצחים חיילים ביו"ש כולל בירושלים.

אמנם מדינת ישראל כבר הפכה לזנב לאריות. זנב חזק, גמיש' וזריז, אבל זנב שאינו מצליח להתמודד אפילו מול בלוני תבערה.
הס מלדבר על התמודדות מוצלחת מול עמים גדולים, בעלי תעשיות נשק חזקות ורחבות בהרבה, בעלי יכולת להעמיד צבאות גדולים לאין שיעור.
לא רציני לדבר על התמודדות לבד מול מעצמות כיום ואפילו, אף שבמידה פחותה בהרבה, מול חלק מאלה שהיו מעצמות רק בעבר. איראן למשל.
בהקשר זה נשאלת השאלה: האם עם שנועד להיות עם סגולה אמור להישאר זנב לנצח? האם אין זה נשמע אבסורדי?
בגולה היהודים היו תלויים ברצון השליט הזר. הקמת מדינת ישראל צימצמה את התלות לשליטי מעצמות: פעם אובמה, פעם פוטין, פעמיים בוש..

כיצד ניתן להבטיח את שלום עם ישראל לטווח ארוך ללא תלות רצינית באחרים ובניסים?
עד מתי נמשיך לשיר בזמן סדר פסח: "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם?"

הקדוש ברוך הוא כבר החליט שהגיע זמן לשינוי. שהוא יעזור רק למי שיעזור לעצמו.
כך הגיעה השואה ומיליונים שהאמינו בהצלה עד הרגע האחרון ולא טרחו כלל להינצל, הושמדו.
מי שכן טרח, היה נחוש דיו כדי להביא להקמת מדינה ולהצלחתה בכיוונים השונים למרות שהיו מי שרצו לכלותנו.
היום שוב יש' העומדים עלינו לכלותנו. הפעם אלה ממשיכי דרכו של אחשוורוש.

והשאלות נמשכות: האם מישהו שאל את עצמו מה נפל פתאם על הנשיא טראמפ בנושאי ירושלים, אונר"א והגולן?
מעבר לכך שהדברים נתנו את האות להתפרצות העזתית האלימה לאחרונה, האם מישהו חשב שיש כאן עוד אחת מההתפרצות התמוהות של הג'ינגיי מהבית הלבן?
רבים יודעים שהדבר נעשה בלחץ מנהיגי המצביעים האוונג'ליסטים. יפה.
אבל האם מישהו בדק מדוע אחרי רדיפות יהודים בגלות על ידי אנטישמים נוצרים במשך למעלה מ-1600 שנים, פתאום נמצאו עשרות מיליונים של נוצרים אוהבי ישראל?

האמת "הפשוטה"?

בתקופתנו האוונגליסטים כבר מתביישים לדבר על כך בגלוי, ואף לא בגלוי. זאת על כי לועגים להם על העניין ועל איזכורו.
אבל בשנות ה-80 של המאה העשרים אמר בפירוש כל שבוע בטלוויזיה, מנהיגם המפורסם דאז, הרועה (pastor)הרברט ארמסטרונג,
כי האוונגליסטים בארה"ב הם צאצאי חלק משבטי ישראל האבודים שעברו מאירופה, שם התנצרו, לצפון אמריקה.
הסבריו הופיעו בכתב בירחון באנגלית בשם "האמת הפשוטה" שפירסם והפיץ.
בימיו מתנגדיו לא זכו לבמה טלוויזיונית מספקת והוא לא נקרא בתקשורת הזוי.
אבל, לאחר מותו ב-1986, היה מי שדאג שדבריו ופרסומיו יוצנעו ויגנזו. מאז מספר האוונגליסאים בארה"ב כבר הוכפל.
רובם, לא כולם, מזרע ישראל.אבל כוחם הפוליטי הולך ועולה.

בימינו אלה מתברר שהאמת קצת פחות פשוטה, כי האוונגליסטים, המונים עשרות רבות של מיליונים, אינם היחידים.
המפורסמים ביותר בהיותם זרע ישראל (ביטוי הלכתי המצביע על מקור בעם ישראל), הם עשרות רבות של מיליוני הפשטונים מאפגניסטן, מפקיסטאן ומהודו.
מחקרים רבים הציגו שרובם הם צאצאים של שבטי ישראל האבודים. רובם נמצאים במצוקה ויוצרים באפגניסטן סכסוך בלתי מסתיים במסגרת הטליבאן.
אבל ישנם אחרים, רבים עוד יותר, שאינם כה ידועים ובודאי לא מפורסמים. רק מי שיגע, מצא אותם.
חלקם עברו מארץ הפשטונים מערבה לאירופה, ומשם חלק הגיעו לארה"ב כאוונגליסטים.
חלק נוסף עברו דרך ערב לדרום אפריקה ונקראים כיום למבה. חלק אחר עבר מזרחה ובשלב זה נשאיר את זהותם כיום כהפתעה לעתיד.
גם כל אלה עדיין אינם וחזות הכל. כולם היו קיימים בכל הדורות מאז חורבן בית ראשון.

מה קרה לעם ישראל ולאבודים מקירבו מאז החורבן"?

קשה להאמין, אבל לימדו אותנו שתמיד היינו קטנים ולכן אחרים הצליחו לכבוש את ארצנו.
אבל הסיבות לכשלונות היו אחרות. לא גודלנו. רק אלה שהיו אחראים לכשלונות לא רצו להודות באחריותם. אז התרוצים היו ונשארו עד היום על היותנו עם קטן.
קשה להאמין, אבל עם ישראל השלם בפזורותיו היה בעת חורבן בית שני, לפני אלפיים שנה, העם הגדול בעולם!!
ברוב התקופות מאז, העם היהודי, הפצל היחיד שזהותו היתה ברורה, היה מושפל וסובל.
רוב האבודים לא מצאו תועלת רבה בהשתייכות גלויה לעם ישראל. סכנות הכרוכות בכך לא היו חסרות. המרות דת המוניות כלפי חוץ, הסירה סכנות נוספות.
המרחקים באמצעי התחבורה באותן תקופות היו גדולים. אמצעי התקשורת דלים.
לעומת זאת בתקופתנו, כאשר מדינת ישראל קיימת, ויתר על כן, פורחת ומקנה גאווה לעמה,
אבודים רבים ברחבי העולם נזכרים במקורם הישראלי-יהודי.
אמנם רבים נישאו בנישואי תערובת ונטמעו, למרות שחלק מהגנים שלהם נמצאים גם כיום אצל צאצאיהם. אחרים התנתקו גיאוגרפית מהקהילות השונות וגם הם נטמעו.
אבל קיימות עד היום קהילות שנשמרו וקלטו רק מיעוט של זרים. רק זהותם הרשמית כבני עם ישראל אבדה לכאורה. לכן נחשבים לאבודים. מדובר במאות מיליונים.

מה מונע מהפשטונים המוסלמים, החיים במצוקה' להכריז קבל עולם על השתייכותם לעם ישראל?
הסיבה היא הבעיה רבת השנים של ישראל עם הפלשתינאים המוסלמים הסובלים.
לא רק שלפשטונים עצמם יש בכך בעיה. גם בקרב שכניהם המוסלמים קיימת שנאה לישראל מאותה הסיבה. כל הרוצה להכריז בגלוי על שייכותו לעמנו מסכן את עצמו.

מובן, אבל מדוע האוונגליסטים אינם פוצים יותר פה בכיוון? אף אחד אינו מעוניין להראות הזוי. כמו האתר הזה. אז יש בקירבם ידיעה שבשתיקה.

הכל מצויין ויפה, אבל היכן הקשר לסיום הסכסוך בארץ?
לשם מה הוכנס נושא השייך לעתיד כל כך רחוק לדיון בבעיות זמננו?

סיום הסכסוך בארץן יאפשר השבה של קהילות "אבודות" ברחבי העולם המוסלמי. מדובר בהשבה לאומית ללא התעסקות בהמרות דת. גם זה אינו פשוט.
אז יש לנו עוד סיבה טובה לסיים את הסכסוך. אבל האם יש בכך כדי להקל על פתרון הסכסוך?
התשובה היא שחלק גדול מהפלשתינאים ערב הקמת מדינת ישראל, היו יכולים בקלות יחסית לטעון ובהצלחה, שהם יהודים. מעטים אכן נהגו כך ולא נתקלו בבעיות רציניות מצד היהודים החדשים יחסית לארץ.
אבל הרוב לא האמינו שהיהודים ינצחו את צבאות ערב. כדי לא להיפגע מהערבים, מתוך שלא העיזו להמר על נצחון ישראל הקטנה, העדיפו להישאר חלק מהאומה הערבית הגדולה.
כיום, מעבר לכך שהאומה הערבית כבר אינה נראית כה גדולה וישראל נראית חזקה,
יש ערך לא מבוטל בהצגה למהססים שבקרב הפלשתינאים, שהאומה הישראלית אינה כה קטנה.
וזאת אפילו עוד לפני שאיש מהשבטים האבודים הספיק לשוב למקורותיו.

דרך לדוגמה לסיום הסכסוך – ההתחברות

אין בכוונת אתר זה לטעון לנכונותו של פתרון מסוים לצורך סיום הסכסוך. הזמן עדיין לא הבשיל לצורך זה.
עיקר מטרתו של האתר היא להציג שהסכסוך הינו מיותר ושגוי מיסודו.
יחד עם זאת, האתר אכן מציג פתרון לדוגמה, אבל אין מטרתו ליצור כעת דיונים וויכוחים סביבו או סביב כל פתרון אחר.

במציאות המוצגת לעיל, ולאחר שהתהליך המיקדמי של הפצת האמת והסרת הנזקים, יביא את פירותיו,
רוב הפלשתינאים המודעים למוצאם האמיתי, או אלה שמוצא זה מתברר להם והם בודקים ומעכלים את הדברים,
כאשר מוצע להם לבחור בדרך של חזרה לעמם המקורי, הם תומכים בכך. זאת על אחת כמה וכמה לאחר שמתברר שהדבר יביא את השלום המיוחל זה כבר תקופה כה ארוכה.
בחזרה לאומית זו, הנקראת "ההתחברות", מדובר בעיקר בהפיכת התרבות העברית-ישראלית-יהודית לתרבות העיקרית של הפלשתינאים שירצו בה,
אבל ללא כפייה להמרת דת!!.
כל זאת לשם יצירה, בתהליך הדרגתי, של מדינה אחת לעם אחד בארץ ישראל המערבית השלמה,
תוך השארת הלא מצטרפים לתהליך כמיעוט ערבי קטן, ששיעורו נופל משמעותית מהשיעור כיום של ערביי ישראל בתחומי הקו הירוק.

יהודים רבים, כולל בשמאל, מסתכלים על הפלשתינאים מתוך מיאוס רב. אבל מחד, עליהם לדעת שמדובר בציבור הסובל ברובו, וגורם לנו בחלקו סבל, הכל בגלל הסתה מצד מנהיגים מושחתים.
ציבור שאבותיו הוטמען, בניגוד לרצונם, בתרבות הערבית-מוסלמית שיש בה צדדים יפים ביותר, אבל הצדדים הבעייתיים שבה, שתוצאותיהם נחשפים בימינו לעיני כל, הורסים כל חלקה טובה.
מאידך, חובה עלינו להבין שפתרון צודק של הסכסוך יגרום להפגת השנאה לישראל בקרב רוב המוסלמים בעולם. כך יתאפשר לישראל להיות ביחסים משופרים עם העולם המוסלמי כולו.
(עבור מי שלא דילג לעיל על ההפתעה המלאה – הפתרון הצודק יאפשר למשל רוב הפשטונים לחבור חזרה לעם ישראל. וזו תהא רק ההתחלה.
רק להרגיע – לא מדובר במעבר לארץ ישראל של עשרות מיליונים. אין כאן מקום עבור כולם, וודאי לא עבור הזמן בו, ברבות השנים, יתממש השבת המצאי של מאות המיליונים מזרע ישראל.)

אתר אינטרנט זה מוקדש בעיקר ליהודים שאינם מכירים את העובדות, כדי להציג בפניהם את האמת שנסתרה מעיניהם ולגרום להם להבין,
שכאשר כלים כל הקיצים, יש להקשיב לממצאים כה מדהימים
ובהמשך להיפתח למציאות חדשה הטומנת בחובה עתיד מזהיר שיסיים את סיבלתיו של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות!

המתנגדים חייבים להבין שהגיעה השעה שעם ישראל יקבל את הצדק המגיע לו. תחילה סילוק תוצאות הכיבושים הזרים של המולדת,
והחזרת הגניבה בידי הערבים של האחים שנשארו בארץ, בדרך של השבת צאצאיהם של אנוסי ארץ ישראל לכור מחצבתם.
על עם ישראל לקבל את זכותו המלאה והצודקת על ארץ ישראל השלמה, בשלום, בבטחון ובשפע.
וכאמור זו תהא רק ההתחלה. בהמשך יסולקו חלק מתוצאות הכיבושים שהביאו בזמנם לחורבנם של בית ראשון ושל בית שני.

עדיין לא ברור של מי הידיים, אבל הקול קולם של בן גוריון ואיינשטיין

דוד בן גוריון, המנהיג ההיסטורי של השמאל הישראלי, ידע רבות על המוצא האמיתי של הפלשתינאים.
כבר לפני כמאה שנים הוא ראה במוצא זה את המוצא לסכסוך בארץ ישראל!
בשנת 1936 אמר בן גוריון ש-"לשום יהודי אין זכות לוותר על גרגיר חול אחד מאדמת ארץ ישראל!".
ב-1956 ניסה בן גוריון להחזיר לעם ישראל את הבדואים בדרום הארץ בדרך המוצעת לעיל.
משה דיין, המנהיג הצעיר והמבטיח דאז, עליו הוטלה המשימה, כשל, ובטיעון שיקרי הסתיר את כשלונו מבן גוריון, וגרם לו להתייאש.
ההמשך מוכר – מנהיגיו הצעירים דאז של השמאל, דיין ורבין, הצליחו ב-1967 לגרום לכך, בין היתר, שתושבי יש"ע הצטרפו למעגל הבעייתי.
מאז הבעיה רק תפחה והסתבכה, בעיקר עכב הזנחתה או בגלל הטיפול החובבני בה.
בן גוריון לא היה היחיד שהאמין בממצאים ובכיוון. אל מי ששמע על מנהיגי הציונות בעבר, ידברו השמות ישראל בלקינד, יצחק בן צבי, ארתור רופין, בר בורוכוב,מרטין בובר והרב קוק.
אלה דיברו על הנושא וחלקם אפילו פעלו בכיוונו. עבור רוב הצעירים מדובר בשמות רחובות מרכזיים שניתנו לרחובות כאשר הערים היון עדיין קטנות.

כיום, כאשר נישיר מבטינו מן העבר אל העתיד, ונבחן לעומק את השאלה העיקרית העומדת כיום בדרכו של עם ישראל – "כיצד לסיים את הסכסוך?"
נמצא שהתשובה לכך היא שחזונו של בן גוריון, אחד מגדולי המדינאים בעולם במאה העשרים, עשוי להתממש.
הנס הגדול לכאורה עליו מדובר כאן עשוי להתרחש, אבל רק אם נחזור לדרכו המקורית של בן גוריון!
כדי שהדבר אכן יקרה נדרש כיום רק נס קטן – שמנהיגי ישראל שהשלום הינו משאת נפשם, יחליטו שדרכם של הכושלים אינה דרכם!

מנהיגי השמאל והמרכז השואפים בתום לב ובכל לב לשלום, או לרגיעה,
אך נכשלים בכך, חזור והיכשל, בכל הזדמנות, במקום להתרכז בהאשמת הפוליטיקאים הפלשתינאים בהכשלת המאמץ,
הם מתרכזים רוב הזמן בהאשמת הימין הישראלי בהכשלת השלום, כל זאת על מנת שהשמאל-מרכז יוכל לחזור לשלטון.
במציאות זאת, בה גם הפלשתינאים מאשימים את ישראל בהעדר השלום, הפוליטיקאים הפלשתינאים אינם צריכים להתאמץ הרבה.
הרי אם מנהיגים ישראלים מרכזיים רבים מאשימים את ממשלת ישראל בהכשלת המאמצים, מי טוב מהם על מנת להעיד על האשם האמיתי?

לאחר כשלונו הראשון של תהליך אוסלו, הואשמו מנהיגי השמאל בפשעי אוסלו. סביר היה לטעון לכך שפעלו בתום לב, למרות שגם על רשלנות ניתן להעניש.
אבל כיום, לאחר כשלונותיהם המתרבים, מנהיגי השמאל-מרכז חייבים סוף סוף להבין איזה נזק והידרדרות הם ממשיכים וגורמים כיום.
מדובר בראש ובראשונה על הפיצול בהנהגה היהודית, פיצול שגורם להחלשתה זה כבר 25 שנים.
אבל הבעיה אינה מסתיימת כאן.השמאל-מרכז מבזבז את כישוריו וכשרונותיו הרבים ואינו תורם למדינה.

לסיכום התקציר נצטט פיזיקאי יהודי גדול אחר, דוויד בוהם, שעוד ב-1980(!) כתב דברים, שכיום קשה שלא לראות את הרוח הנבואית שבהם:
"המחשבה שכל המקטעים האלה [קבוצות בני אדם] קיימים באופן נפרד, הינה אשליה.
אשליה זו אינה יכולה אלא להביא לסכסוך ללא סוף ולבלבול. לאמיתו של דבר, הנסיון לחיות על פי הראייה שכל המקטעים הינם באמת נפרדים,
היא בתמציתה אשר גרמה לסדרה הולכת וגדלה של משברים בוערים איתם אנו מתעמתים כיום.
"

הסקירה המורחבת

הכותרות מיד בהמשך מציגות (עם הלחיצה על כל אחת מהן) סקירה מעמיקה למדי של הבעיה וההיסטוריה שלה וכן של הפתרון, הרקע לו ומשמעויותיו. כל לחיצה על כותרת תפתח לשונית נפרדת בדפדפן המכילה את קטע ההסבר הקשור בכותרת (הלשונית ניתנת למחיקה עם סיום קריאתה). מובן שהקורא יכול לקרוא רק את הקטעים המעניינים אותו. בכל קטע הסבר קיימת אפשרות לבחור להתקדם לקטע העוקב לו וכך ניתן לקרוא את הסקירה כולה. הקורא שהתקציר לעיל מספיק עבורו, מוזמן לדלג מכאן הישר אל סקירות השמע של יהורם גאון בנושא, ולחומרים העוקבים לסקירות אלו. (מובן שהקורא שתוך כדי קריאת הסקירה יתברר לו שעבורו פרוט זה מעמיק יתר על המידה, מוזמן בכל שלב לדלג על יתרת הסקירה, עד לסקירות השמע הנ"ל.)

האם כל זה רציני? מה הרעיון ההזוי הזה? כיצד יתכן בכלל שהערבים הם "יהודים"?

הבעיה – סכסוך לאומי? מאבק תרבויות? מלחמת דתות? עימות ואפליה בין גזעים?

רעיון שתי המדינות- כישלון ידוע מראש

התיסבוכת שיצר רעיון שתי המדינות

הבעייתיות של הקיבעון באפשרות יחידה לפתרון הסכסוך

המסקנה – ישראל חייבת להציג פתרון חלופי קביל

הפתרון החלופי הקביל – התחברות:

פתרון ההתחברות – מרחיק לכת, אך הכרחי וצודק

האם רעיון ההתחברות בכלל מעשי?

משמעויות אזוריות ואיסטרטגיות

סקירות שמע

יהורם גאון ברדיו (רשת ב' 13.8.2010) על השורשים והפתרון
יהורם גאון ברדיו (רשת ב' 20.8.2010) על פניית הפלשתינאים היהודים

סימנים יהודיים בקרב הפלשתינאים:

כדי לקרוא ולשמוע קצת יותר על פתרון ההתחברות אנא בחר באחת משתי האפשרויות הבאות:

לקבוצת ההתחברות בפייסבוק (באנגלית)

כתבה במבט בערוץ 1 בערבית על מפגש ברהט של בדואים עם רבני הסנהדרין רפי איתן ואחרים מה-13.10.09

כתבה במבט בערוץ 1 (4.11.12) על מפגש אירופאי-יהודי-פלשתינאי

ראיון באנגלית אצל לואל גלין עבור ערוץ יהודי בניו יורק, מחודש אוגוסט 2012

קייס מזריב מציג את תכנית ההתחברות במסגרת התכנית בעד ונגד בערבית (כתוביות בעברית) בערוץ 2 מסוף מאי 2012

מסיבת עיתונאים של תנועת ההתחברות מחודש מרץ 2012

איזכור ראשוני של מחקרי ההתחברות בערוץ 2 בערבית מה-8.1.12

כתבה באולפן ששי בערוץ 2 על דודו אלהרר וההתחברות מה-11.11.11

מגן דוד פלשתינאי כתבה של דודו אלהרר במחלקה ראשונה  24 לאוגוסט 2011

ראיון על ידי כריסטין דארג (אנגלית)

ראיון עם טובה רז על ספרה החדש – עוד דור אחד – ע"י דוד גרוסמן בערוץ היהודי באמריקה – מנשלייף (אנגלית)

שיר המוצא – מילים: דודו אלהרר, לחן: חנן יובל, ביצוע: דודו אלהרר וחנן יובל