המוצא - ההתחברות - The Engagement

הבעיה – סכסוך לאומי? מאבק תרבויות?

במאה ה-20 נפגשו בארץ ישראל תרבות המערב (הנוצרית-יהודית), שיוצגה על ידי יהודים שהיו פליטים במשך קרוב ל-2000 שנה וחזרו למולדתם, והתרבות המזרח תיכונית (הערבית-מוסלמית), ששלטה במזרח התיכון במשך תקופה ארוכה ביותר, ויוצגה בארץ ישראל על ידי הפלשתינאים. היה זה המפגש המעמיק והאינטנסיבי ביותר בין שתי התרבויות, שלמרבה הצער עלה על פסים של עוינות רבה והעמיד את האנושות בת-ימינו בפני בעיות קשות ביותר. ללא כל קשר לארץ ישראל, הבעיות בין התרבויות גלשו כבר לליבה של אירופה ובעזרת הפילוג שם בין השמאל לימין, הן מציבות סימני שאלה גדולים לגבי יכולת הישרדותה של תרבות המערב. זאת כאשר הסכסוך הבלתי מסתיים בארץ ישראל הופך לבטן הרכה של המערב ובעת שרוב האנרגיה של המעורבים מעשית או רגשית בסכסוכים שנוצרו, מופנית כיום להאשמות הדדיות, למעשי איבה ולהתגוננויות מול כל אלה.

לאחר כ-70 שנים של עימות אלים במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי (1920-1991), שהוצג ברבות השנים כסכסוך לאומי יהודי-פלשתינאי, ועמד בימים כתיקונם במרכז הבעיות במזרח התיכון, חוו הצדדים כ-20 שנות משא ומתן במקביל להמשך האלימות. כל מה שהשיג משא ומתן ממושך זה, שמטרתו המוצהרת היתה פתרון שתי המדינות, הוא החמרת המצב – אצל היהודים והפלשתינאים, כאחת.

כישלונו של רעיון שתי המדינות

רעיון שתי המדינות הוצע על ידי וועדת פיל בשנת 1937, אומץ על ידי עצרת האו"ם והיהודים ב-1947 ועל ידי ממשלת ישראל בשנת 1993. מדוע אם כן כשלו עד כה כל המאמצים העצומים להשגת השלום דרך רעיון הנראה כה טבעי? התשובה לגבי תהליך אוסלו פשוטה בהרבה ממה שניתן לחשוב ועיקרה – חובבנותם המדהימה והמתמשכת של הפוליטיקאים הישראלים שעסקו ועדיין עוסקים בנושא.
חובבנות זו מתבטאת בראש ובראשונה בהתעלמות מהכלל שכמו במלחמה, גם במשא והמתן לשלום, חובה להכיר את האויב – את מגבלותיו ואת יתרונותיו.
יוזמי תהליך אוסלו העלו תכנית שלום ללא הכרת אילוצי הצד שכנגד – בראש ובראשונה את האילוץ שבגישה המוסלמית, לפיה אסור למנהיג מוסלמי לוותר בהסכם על אדמה שהיתה אי פעם תחת שלטון האיסלם.
אפילו נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק החילוני, שנחשב לחיובי יחסית כלפי ישראל, הודיע שהערבים לעולם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית,
ואילו לגבי יאסר ערפאת החילוני, אחד משומרי ראשו סיפר שאילו ערפאת היה חותם הסכם עם אהוד ברק בשנת 2000 בקמפ-דיוויד, הוא (שומר הראש עצמו) היה רוצח את את הראיס.
מצב זה לא נסתר מעיני ערפאת עצמו, שהסביר לאחד משותפיו הישראלים למשא ומתן, ד"ר אלן בייקר (שגריר ישראל בקנדה לשעבר ושותף לדו"ח אדמונד לוי), כי אינו יכול לחתום על שום הסכם פשרה הגיוני, מאחר שבמקרה שיחתום, יירצח תוך יומיים. מכאן נובעים אי-הנכונות הפלשתינאית להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית והרצון להציפה בפליטים מוסלמים.
מאחר שעמדה זו אינה יכולה להתקבל על ידי ישראל, אין כל סיכוי להגיע להסכם בין הצדדים על בסיס רעיון שתי המדינות!
(אגב, אותה גישה מוסלמית גם גרמה לכך שכל המאמצים לסיום הסכסוך טרם תהליך אוסלו לא צלחו, אפילו שמחד, היתה התקדמות חלקית בכיוון השלום, ואילו מאידך, בעטיה של גישה זו נרצח אנואר סאדאת, שהיה הראשון שחצה את רוביקון לכיוון השלום, ובכך נוצר התקדים המאיים על מנהיגים ערבים אחרים).

התיסבוכת שיצר רעיון שתי המדינות

כמו בסיפורי חלם האיוולת אינה פוסקת: גם ממשיכי דרכם של יוזמי תהליך אוסלו מעולם לא טרחו להבין את הסיבה הבסיסית העומדת מאחורי כישלון התהליך. כל מה שביכולתם, העלובה בנושא זה, לעשות, הוא להטיח בימין הישראלי את האשם בכשלון התהליך ובכך לתרום להחלשה מסוכנת של מעמדה של ישראל בעולם.
כלומר מנהיגי השמאל הישראלי, כולל הטוענים להיותם מרכז, ממשיכים בגישה החובבנית, כאשר הם עדיין אינם מבינים את המציאות הבסיסית ועקב זאת הם ממשיכים לחבוט את ראשיהם בקיר הנקרא פתרון שתי המדינות.
במקביל גם הנהגת הימין אינה מבינה שאין כל סיכוי לכיוון זה, ולכן היא חוששת מהסיכונים הכרוכים בו (ויש לה את כל הסיבות המוצדקות לכך, לו היה סיכוי כלשהו שהרעיון יתגשם).
במציאות זו נאלץ הימין להישען על הגוש החרדי ולכן מחד, אינו יכול לפעול ברצינות בכיוון של השיוויון בנטל, ומאידך, ממשלת הימין נאלצת להשקיע כספים מיותרים, בעיקר על התמיכה בחרדים ובהעדפתם, ובמידה זניחה למדי כיום על חיזוק ההתנחלויות, כדי לסכל את האפשרות להקמת מדינה פלשתינאית ולמנוע דמורליזציה בקרב המתנחלים בגלל חרמות ודיבורים על פינוי. גם מי ששם את יהבו בנושא בשר האוצר החל מ-2013, יאיר לפיד, חייב לקחת בחשבון שהשר לא יוכל להקטין את ההוצאות על החרדים מעבר למס שפתיים עבה לבוחר, גם מסיבה של אי-הגברת העוני וגם כתוצאה מכך שהליכוד לא ירשה להגזים בכיוון, כי הוא חייב לשמר את הברית עם החרדים לשעת הצורך. מול כל זאת חובה לזכור את האפשרויות הגדולות לאין שיעור לחסכונות בתקציב הביטחון שיאפשר השלום. אי לכך, האיוולת הגדולה ביותר נובעת מכך שההידבקות לאשליית שתי המדינות מנטרלת רבים וטובים, בעלי יכולת, מלהגות ומלקדם פתרון של שלום הניתן לביצוע. זאת, כאשר הימין משקיע את כל מרצו בהדיפת ההאשמות על אי-התקדמות בכיוון שתי המדינות ובפסילת פתרון זה, ואינו טורח לבוא בעצמו עם יוזמה קבילה וראויה לשלום. כאשר שואלים היום ובצדק: "היכן הראש היהודי?" התשובה הרלבנטית למנהיגי ישראל היא: "הימין טומן את ראשו בחול מול הסכנות והלחצים המתגברים, ולהבדיל, השמאל משתמש בראשו לצורך חביטה בקיר.

המציאות האמורה, הקורעת את ישראל בין ימין לשמאל ומעמיקה את הקרע בין רוב הדתיים וחלק מהחילונים, יוצרת במדינת ישראל פלונטר רציני ביותר:
מחד, לא מושג שלום, על כל הסיכונים וההוצאות הכרוכים בכך, המתעצמים כמעט מידי חודש בחדשו, וגם נמשך הסבל, בעיקר של הפלשתינאים, ובגללו יותר ויותר גורמים בעולם נוקטים עמדות אנטי-ישראליות.
מאידך, בגלל ההוצאות המיותרות לסוגיהן האמורות לעיל ועיקרן ההשקעה הגדולה בביטחון הנדרשת מול האיומים המתפתחים, לא ניתן לתקן עוולות הקיימות בחברה הישראלית – להתקדם בצורה רצינית בנושאים העומדים כיום על סדר היום החברתי בישראל.

ואם כל האמור לעיל לא הספיק, בחירות 2013 הוסיפו לתסבוכת את ענין השיוויון בין הגושים, מצב הטומן בחובו חוסר יציבות שלטונית ושיתוק, בעיות ששום לולוינות פוליטית לא תצליח להתגבר עליהן לאורך זמן!

הבעייתיות של הקיבעון באפשרות יחידה לפתרון הסכסוך

מעבר לאמור לעיל, בהעדר תכנית קבילה אחרת לשלום, רבים הם אלה שעדיין משלים עצמם להאמין שפתרון שתי המדינות בכל זאת אפשרי.
גם לאותם אלה הנאחזים בקש זה, צריך להיות ברור, שברגע שלישראל אין אלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות לצורך השגת שלום, היא נסחטת על ידי הפלשתינאים בעת המשא המתן, כאשר זה כבר מתקיים.
זאת כאשר לפלשתינאים קיימת אופציה אחרת – פתרון המדינה האחת לשני עמים.
מאחר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיסחט ללא גבול, שוב אין שום אפשרות להגעה להסכם.
כלומר, גם על אלה שאינם מכירים את המציאות או מסרבים להכיר בה, מוטלת החובה להתמקד בחיפוש פתרון חלופי.

לסיכום הדברים, מתקבל אבסורד גדול שבו עצם התעקשות השמאל-מרכז הישראלי על דרך להשגת שלום שאינה מעשית, גם אם נתעלם מהיותה שנויה במחלוקת עמוקה,
היא המונעת התקדמות בנושאים החברתיים שהשמאל-מרכז כה חפץ בה, מחלישה את ישראל ובעיקר מונעת השגת שלום!!
כלומר, החובבנות של המתעקשים על איוולת שתי המדינות, הינה כיום האויב הרציני ביותר של ישראל, וכפי שיובהר כאן בהמשך, בהסתברות גבוהה, אויב חמור בהרבה מאיראן.

המסקנה – ישראל חייבת להציג פתרון חלופי קביל

להבדיל מהמצב הסבוך מול איראן הדורש שיתוף פעולה מצד מדינות רבות, ההשתחררות מהמבוי הסתום בענייני השלום, השיוויון בנטל והצדק החברתי, הינה כולה בידיה של ישראל, הנדרשת להציע פתרון קביל חדש,
לפחות כאופציה חלופית, כדי לפרום את הפלונטר בו היא נמצאת, ולאפשר לצדדים עתיד טוב יותר.

רעיון המדינה הדו-לאומית, המוצג כתחליף לפתרון שתי המדינות, כבר הוכיח עצמו כצרה צרורה במקומות אחרים והוא יוצר בעיה דמוגרפית קשה המסכנת את צביונה של המדינה כמדינת העם היהודי.
במקביל, הימין הישראלי אינו מסוגל לגבש תוכנית שלום אחת המקובלת עליו, שלא לדבר על כך שהתכניות הרבות המוצגות על ידי אנשיו אינן מקובלות על גורמים אחרים.
התוצאה – רבים הגיעו למסקנה ההגיונית, על כך שאפסה האפשרות להשגת שלום.

אולם לא כך הדבר:

הפתרון החלופי – התחברות:

בצוק העיתים אין ברירה, חובה לבדוק אפשרויות של חשיבה אחרת, "מחוץ לקופסה":

הדרך היחידה להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, פתרון שיאפשר הפניית כל האנרגיה והמשאבים המושקעים כיום בסכסוך לכיוון של שיקום, פיתוח ושגשוג
הינה להתרומם לגבהים שיאפשרו לראות את הסכסוך בפרספקטיבה טובה של ההיסטוריה ארוכת השנים של ארץ ישראל.
רק מפרספקטיבה זו ניתן לראות את השורשים האמיתיים של הסכסוך. רק על סמך שורשי אמת אלה ניתן לבנות פתרון יצירתי, צודק ובר קיימא לסכסוך בארץ הקודש!

ואכן, באופן מפתיע ביותר, מתברר שקיים פתרון יצירתי חדשני, שנראה תחילה כפנטזיה חסרת תקדים – תהליך רב-שלבי של התחברות הצדדים לסכסוך לעם אחד.
רעיון מדהים זה, שלמראית עין הינו תמים ביותר ולחלוטין חסר כל סיכוי, נתמך על ידי שורה מכובדת של מחקרים לגבי זהות הפלשתינאים ממערב לירדן כמפורט בהמשך.

ההידרדרות הגדולה שהמיטה ההנהגה הפלשתינאית על הציבור הפלשתינאי, כולל מצב רבים מנאמניה המסורים ביותר, לצד רמת השחיתות הגבוהה שנתגלתה בהנהגה זו,
וזאת על רקע התקוממות הציבור בארצות ערב נגד הנהגותיהן, וההידרדרות הפנימית שבאה בעקבותיה, כאשר במקביל ישראל נתפסת כאי פורח של חופש, הצלחה ויציבות,
כל אלה יוצרים קרקע בשלה אצל הציבור הפלשתינאי למימוש הפתרון. אולם, אין בכל אלה כדי לאפשר את הפתרון המוצע, וודאי שלא אצל הצד היהודי.

כאן נכנסים לתמונה המחקרים האמורים לעיל. מחקר אנתרופולוגי מקיף, מחקרים גנטיים שונים, מחקר היסטורי-דמוגרפי ומחקר היסטורי-גיאוגרפי, פורסמו כולם החל משנת 2000
ומפורטים בספר לא ישא אח אל אח חרב וכן תמציתם פורסמה בספרון ההתחברות.
כל אלה מחזקים את עבודתם המקורית של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי (נשיאה השני של ישראל) ואחרים, בהצביעם בברור על ממצא מדהים, שלרבים קשה להעלות על הדעת דבר מפתיע ממנו:

רוב גדול ומוצק ביותר (90%-80%) מתוך הפלשתינאים החיים כיום ממערב לירדן (כולל ערביי ישראל), הינם צאצאים של עם ישראל, שאבותיהם אונסו להמרת דת, בעיקר לאיסלם.
כלומר, מרבית הפלשתינאים של היום ממערב לנהר הירדן הם בני עם ישראל שנשארו בארץ לאחר מרד בר כוכבא ובצוק העיתים נאלצו להמיר את דתם מתוך אינוס.
ערנותם של מנהיגי הציונות בעבר לממצא זה, כאשר בן גוריון ראה בו בסיס לפתרון עתידי של בעיית ארץ ישראל, מדגישה עוד יותר את החובבנות של הפוליטיקאים הישראלים בדורנו.
כפי שאכן מתברר, חובבנות זו אינה מסתכמת באי-הכרת האילוצים הפועלים על הצד השני. היא מתחילה עוד הרבה לפני כן – באי-הכרת עצם זהותו של הצד השני.

פתרון ההתחברות – מרחיק לכת, אך הכרחי וצודק

כאשר מתברר שהצדדים לסכסוך הינם אחים בדם שלרוב אינם מודעים לכך, המשך הסכסוך הינו מעשה איוולת חסר תוחלת ועוולה חסרת הצדקה, שהסיבה היחידה לקיומו היא הבערות הקיימת בנושא זהות הפלשתינאים.
מתברר דבר שלרבים שתרמו כה רבות במאבק המתמשך לקוממיות ישראל יהיה קשה לקבלו – שאנחנו צועדים לכאורה במצעד האיוולת כבר 90 שנה!
אולם הקורבנות וההקרבה היו בבסיסו של דבר מוצדקים ביותר. הם ניתנו במסגרת המאבק שכעת מתברר שהוא היה תמיד המאבק הבסיסי מתחת לפני השטח שגרם לכל המאבקים האחרים. מתברר שמאבק בסיסי זה הוא הקשה והממושך ביותר – המאבק לשחרור האנוסים מתוצאות האינוס, כולל הבערות בנושא זהותם שנכפתה על ידי כובש זר, שיחד עם הנבערים, גרם לאנוסים תוך הפחדה וטרור, להסתיר את זהותם האמיתית.
אותו כובש זר ומבצע האינווס הוא שביצע את הכיבוש היחיד שנותר כיום בארץ – כיבוש האנוסים. ישראל כבר שחררה את האדמה מאותו כיבוש אבל לא טרחה עד כה לשחרר ממנו את בני האדם – האחים בדם שאונסו בידיו.

בכל הקשור לפתרון המוצע, קיימים אמנם הבדלים תרבותיים ודתיים גדולים בין הצדדים וגיבושם חזרה לעם אחד הינו משוכה גבוהה ביותר.
אבל הבדלים אלה הינם תוצאה של אינוס בידי זרים, אלה קיימים גם בקרב כל אחד מהצדדים בפני עצמו,
ואילו לב הסכסוך הוא העניין הלאומי-טריטוריאלי, שבאופן מפתיע ביותר מתברר כחסר בסיס אמיתי.

הכשל העקרוני הטמון בראייה המקובלת של הסכסוך, והדרך לסיימו

בבואנו לבחון האם ראוי בכלל להתמודד עם משוכה כה גבוהה כמוצע, יש בתור נקודת התחלה להבין מדוע מוטלת עלינו החובה לדון בנושא בכל כובד הראש.
לאור ממצאי המחקרים מתבהרת (מעבר לסיבה המעשית של אילוצי האיסלם) הסיבה העקרונית לכך שלא הושגה עד כה כל הצלחה, ולכך שגם לא תושג שום הצלחה בעתיד, בנסיון לפתור את בעיית שני העמים בארץ האחת:

לאור ממצאי המחקרים הרבים והמגוונים בנושא ניתן לטעון, בצורה המתריסה נגד שטיפת המוח בנושא במשך עשרות בשנים, טענה המשקפת את שורש הבלבול בו נמצאת כיום מדינת ישראל, והיא שלמרות שברור שאין זה נכון להגיד כבר כיום שיש בארץ רק עם אחד, באותה מידה, גם אין זה נכון להגיד שבארץ ישראל יש שני עמים! כתוצאה מכך, תוך שימוש בהגיון פשוט ביותר, מאחר שבלתי אפשרי לפתור במציאות בעיה שאינה קיימת במציאות, מתברר שעקרונית לא ניתן לפתור בעיה כלשהי הקשורה בשני עמים היושבים לכאורה בארץ ישראל! רק אלה שנפלו קורבן לבערות האמורה, רק מי שלא טרחו דיים להכיר את שורשי הסכסוך, יכולים לנסות לפתור, וזאת בדמיונם בלבד, בעיה (להבדיל מסכסוך) שכלל אינה קיימת. (למרבה הצער, לצידם עומדים אותם מעטים בעלי השפעה מכרעת ברשות הפלשתינאית, המכירים את השורשים האמורים, אך בונים את עצמם, מעמדם, עוצמתם ועושרם, מעצם קיום הסכסוך, ולכן הם מעונינים בהמשך נסיון הנפל לפתור את הבעיה שאינה קיימת, ובכך לנסות להנציח את הפצע המדמם בליבה של ארץ ישראל.)

משמעות הדברים היא שהמציאות של הסכסוך המתמשך בארץ מתאפשרת רק בגלל הבערות בנושא זהותם הלאומית של הפלשתינאים. אבל כאשר מסתיימת הבערות, ונלמדים הממצאים לגבי זהותם הנכונה של הפלשתינאים, עדיין נותר חוסר הבהירות בשאלה המתבקשת מאליה: "אז כמה עמים בדיוק יושבים בארץ?" במצב הקיים רובם של הפלשתינאים הינם ערבים מבחינה תרבותית, אך באותה מידה הם בני עם ישראל מבחינת הדם והמוצא. וכאן, בהבהרת הדברים, בהכרעה חד-ערכית בשאלת הזהות תוך הסרת הבלבול בנושא, בשחרור מהאינוס ומהמשך נזקיו, טמון הפתרון:

לכל מי שהממצאים בגין זהות הפלשתינאים כבר נפלו עליו כרעם ביום בהיר, הפתרון המוצע יפול עליו כמבול בשיא החמסין: מדהים, מקפיא את הנשימה לזמן מה, אך מרענן הרבה מעבר למשב רוח כזה או אחר -
כשם שהעם היהודי ביצע את הבלתי יאמן וחזר לארצו לאחר כאלפיים שנות גלות והקים בה מדינה לתפארת שרק הסכסוך המתמשך מעיב על הצלחתה, המוצא המתחייב מהמבוי הסתום בו נמצא האזור, מתמצה בביצוע של תהליך בלתי יאמן נוסף – חזרה של מרבית הפלשתינאים לעם ישראל – תהליך מאתגר ביותר, רב שלבי ומתמשך, של התחברות של שלום בין הפלשתינאים ליהודים בא"י המערבית ויצירה של מדינה אחת ללאום אחד – עם ישראל ההיסטורי, ללא כל כפיה דתית (כמפורט בעלון ההתחברות אליו יש הפניה בהמשך) וללא בעיה דמוגרפית משמעותית.

האם רעיון ההתחברות בכלל מעשי?

ברור שאצל רבים וטובים משני הצדדים השנאה המצטברת כלפי הצד השני מפעפעת עמוק ביותר.
לכל אחד סיבותיו המוצדקות עימו, אף שכולן נובעות מהטעות שבלב הסכסוך ומנזקיה, טעות שאותה הצליחה עד עתה ההנהגה הנוכלת הפלשתינאית לדורותיה לנצל לתועלתה האישית.
טעות שאיפשרה למדינות ערב וכיום מאפשרת לאיראן לנסות ולנגח את זכות קיומה של ישראל ולהצדיק מלחמות נגדה!!
כתוצאה מהשנאה האמורה, לחלק מהציבור נדרש זמן ארוך יחסית כדי לעכל את האמת הטובה ואת מסקנתה כמוצג לעיל, ואילו לאחרים חששות כבדים ומובנים ממסקנה זו.
לרבים שכבר ישכילו לעכל את הממצא, הפתרון הנובע ממנו נראה תחילה כהזוי שבהזויים. אולם,
מחד, הקרקע בקרב הציבור הפלשתינאי הנחוצה עבור התהליך ההיסטורי המדהים, נמצאת כיום בדרגות הבשלה מתקדמות שיפתיעו את הציבור בישראל.
מאידך, עם ישראל, המעכל יותר ויותר את המבוי הסתום בו הוא נמצא כיום, כבר התנסה בהצלחה, ברוב חלקו הלא חרדי, בתהליך מיזוג הגלויות.
עקב זאת, יש בכוחו הרוחני, בנסיונו הרב, בעושרו התרבותי ובתיחכומו הביצועי, כדי להתגבר על המכשולים הצפויים, אם רק יהיה מודע להם ויערך לקראתם כראוי.

האפשרות להשגת שלום בארץ ישראל השלמה ללא בעיה דמוגרפית משמעותית, ואיתה היכולת לפתור את הבעיות החברתיות שחומרתן רק מתגברת כיום כתוצאה מההידרדרות הכלכלית בעולם,
יש בהן כדי לאפשר לרוב הציבור הישראלי להתגבש במידה הנדרשת לשם עמידה באתגר התרבותי היומרני שמציבה בפניו תוכנית ההתחברות.

משמעויות אזוריות ואיסטרטגיות

באמור לעיל לא ייגמר השינוי הנדרש במזרח התיכון. התקופה הסוערת הנוכחית בעולם הערבי, גם כאשר זו תישכך במידה כזו או אחרת, אין ביכולתה לפתור את בעיות העולם הערבי. הבעיות שם עמוקות הרבה יותר מאשר החלפת שליט או שיטת שלטון, שקיים סיכוי שאף יחמירו את המצב.
השימוש החשוב לכשעצמו בפייסבוק, כבר הציג קבל עולם, שאין בו כדי להבטיח שהעולם הערבי בן תקופתנו יהיה מסוגל לנטוש את תרומתו השלילית לעצמו ולאנושות על דרך השנאה, ההרס והטרור, הנעשים בתואנה של רצון לחידוש את תהילת החליפות המוסלמית.
מה שנקרא תחילה האביב הערבי, אינו מוביל להפסקת השליליות האמורה ואינו מאפשר לעולם הערבי לתרום את חלקו בצורה חיובית ובונה לקידום האנושות, כפי שאכן תרמה החליפות המוסלמית בתחילת דרכה ואף זהרה אז בבדידותה בתרומה זו.
הסרת הסכסוך היהודי-פלשתינאי מסדר היום ואיתו כיבוי להבות השנאה כלפי ישראל, יאפשרו לעם ישראל המאוחד לחזור ולמלא את תפקידו ההיסטורי כעם סגולה ולשתף פעולה עם יתר עמי האזור על מנת להצעיד את המזרח התיכון כולו לעתיד שבו רוצים רוב תושביו.
ההסבר שהסכסוך בארץ נובע מאינוס יהודים בידי האיסלם הקיצוני, אינוס האסור באיסלם, יגרום לבעיית ארץ ישראל שהיא כיום הבטן הרכה של המערב, להפוך לבטנו הרכה של האיסלם הקיצוני.

ולכל המודאגים – במצב הקשה שנוצר באיראן עם החרפת הסנקציות נגדה, תשתמש ההנהגה האיראנית בכל סולם שיאפשר לה לרדת בכבוד מהעץ הגבוה של הנשק הגרעיני עליו טיפסה. פתרון מכובד וצודק לסכסוך היהודי-פלשתינאי ולפיו כמו באיראן, מוסלמי אינו חייב להיות ערבי, בהחלט עשוי לתת להנהגה האיראנית תרוץ מוצלח לנטישת המסלול הגרעיני, גם אם התהליך יבשיל רק בעוד מספר שנים. אם התוצאה המיוחלת לא תתממש, תוכל ישראל, בעזרת הפתרון האמור, לרתום יותר שותפות למאבקה הצודק, מה שיסייע לרסן את איראן בדרך המוח, ואם צריך, אז גם בדרך הכוח, תוך מזעור הנזקים שאיראן תצליח לגרום. נזק גדול שכבר נגרם לישראל בגלל איראן הוא הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון, דבר שעלול להמשיך ולהכביד על מצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.