המוצא - ההתחברות - The Engagement

במאה ה-20 נפגשו בארץ ישראל תרבות המערב (הנוצרית-יהודית), שיוצגה על ידי יהודים שהיו פליטים במשך קרוב ל-2000 שנה וחזרו למולדתם, והתרבות המזרח תיכונית (הערבית-מוסלמית), ששלטה במזרח התיכון במשך תקופה ארוכה ביותר, ויוצגה בארץ ישראל על ידי הפלשתינאים.
היה זה המפגש המעמיק והאינטנסיבי ביותר בין שתי התרבויות, שלמרבה הצער עלה על פסים של עוינות רבה והעמיד את האנושות בת-ימינו בפני בעיות קשות ביותר. רוב האנרגיה של המעורבים מעשית או רגשית בסכסוכים שנוצרו, מופנית כיום להאשמות הדדיות, למעשי איבה ולהתגוננויות מול כל אלה.

לאחר כ-70 שנים של עימות אלים במסגרת הסכסוך הלאומי הישראלי-פלשתינאי (1920-1991), סכסוך העומד במרכז הבעיות במזרח התיכון, חווים הצדדים כ-20 שנות משא ומתן במקביל להמשך האלימות. כל מה שהשיג משא ומתן ממושך זה, שמטרתו המוצהרת היא פתרון שתי המדינות, הוא הגברת האלימות והסבל אצל שני הצדדים, אפילו שבשלב זה נראה שהאלימות שככה למדי. לאור מציאות זו, הרי שמחד, כל המאמין בהמשך ההליכה בכיוון פתרון שתי המדינות, חייב לענות השאלה – כמה כשלונות נוספים, כמה אבידות נוספות, כמה סבל ופליטים נוספים עדיין נחוצים, על מנת שיבין שכיוון זה ראוי שיינטש? מאידך, כל מי שאינו מאמין בכיוון זה, נדרש להציע פתרון חילופי שיאפשר לצדדים עתיד טוב יותר.

הדרך היחידה להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתינאי, פתרון שיאפשר הפניית כל האנרגיה והמשאבים המושקעים כיום בסכסוך לכיוון של שיקום, פיתוח ושגשוג, הינה להתרומם לגבהים שיאפשרו לראות את הסכסוך בפרספקטיבה טובה של ההיסטוריה ארוכת השנים של ארץ ישראל. רק מפרספקטיבה זו ניתן לראות את השורשים האמיתיים של הסכסוך. רק על סמך שורשי אמת אלה ניתן לבנות פתרון יצירתי, צודק ובר קיימא לסכסוך בארץ הקודש.

הפתרון החילופי – התחברות:

מאחר שרעיון המדינה הדו-לאומית, המוצג כתחליף לפתרון שתי המדינות, כבר הוכיח עצמו כצרה צרורה במקומות אחרים, הרי שהפתרון המתבקש הינו חדשני ומפתיע ביותר ואף נראה תחילה כפנטזיה חסרת תקדים – התחברות הצדדים לסכסוך לעם אחד. רעיון מפתיע זה, שלמראית עין הינו תמים וחסר כל סיכוי, נתמך על ידי שורה של מחקרים לגבי זהות הפלשתינאים ממערב לירדן כמפורט בהמשך.

ההידרדרות הגדולה שדירדרה ההנהגה הפלשתינאית את מצב הציבור הפלשתינאי, כולל מצב רבים מנאמניה המסורים ביותר, לצד רמת השחיתות הגבוהה שנתגלתה בהנהגה זו, וזאת על רקע התקוממות הציבור בארצות ערב נגד הנהגותיהן, כאשר ישראל נתפסת כאי פורח של חופש, הצלחה ויציבות, כל אלה יוצרים קרקע בשלה אצל הציבור הפלשתינאי למימוש הפתרון. אולם, אין בכל אלה כדי לאפשר את הפתרון המוצע, וודאי שלא אצל הצד היהודי.

כאן נכנסים לתמונה המחקרים האמורים לעיל. מחקר אנתרופולוגי מקיף, מחקרים גנטיים שונים, מחקר היסטורי-דמוגרפי ומחקר היסטורי-גיאוגרפי, פורסמו כולם החל משנת 2000 ומפורטים בספר לא ישא אח אל אח חרב וכן תמציתם פורסמה בספרון ההתחברות. כל אלה מחזקים את עבודתם המקורית של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי (נשיאה השני של ישראל) ואחרים, בהצביעם בברור על עובדה מפתיעה ביותר:

רוב גדול ומוצק ביותר (90%-80%) מתוך הפלשתינאים החיים כיום ממערב לירדן (כולל ערביי ישראל), הינם צאצאים של עם ישראל, שאבותיהם אונסו להמרת דת, בעיקר לאיסלם.

כאשר מתברר שהצדדים לסכסוך הינם אחים בדם שלרוב אינם מודעים לכך, המשך הסכסוך כיום הינו מעשה איוולת חסר תוחלת ועוולה חסרת הצדקה, שהסיבה היחידה לקיומו היא הבערות הקיימת בנושא זהות הפלשתינאים. אמנם קיימים הבדלים תרבותיים ודתיים בין הצדדים, אבל אלה הם תוצאה של אינוס בידי זרים, אלה קיימים גם בקרב כל אחד מהצדדים בפני עצמו, ואילו לב הסכסוך הוא העניין הלאומי המתברר כשגוי. לאור ממצאי המחקרים מתבהרת גם הסיבה לכך שלא הושגה עד כה כל הצלחה, ולכך שגם לא תושג שום הצלחה בעתיד, בנסיון לפתור את בעיית שני העמים בארץ האחת:

תוך שימוש בהגיון פשוט ביותר, ניתן להבין, שבלתי אפשרי לפתור במציאות בעיה שאינה קיימת במציאות – אין בארץ ישראל שני עמים ולכן לא ניתן לפתור בה בעיה כלשהי הקשורה בשני עמים היושבים בה לכאורה. רק אלה שנפלו קורבן לבערות האמורה, רק מי שלא טרחו דיים להכיר את שורשי הסכסוך, יכולים לנסות לפתור, וזאת בדמיונם בלבד, בעיה (להבדיל מסכסוך) שכלל אינה קיימת. (למרבה הצער, לצידם עומדים אותם מעטים בעלי השפעה, המכירים את השורשים האמורים, אך בונים את עצמם, מעמדם ועוצמתם מעצם קיום הסכסוך, ולכן הם מעונינים בהמשכת נסיון הנפל לפתור את הבעיה שאינה קיימת, ובכך לנסות להנציח את הפצע המדמם בליבה של ארץ ישראל.)
כל האמור לעיל מוביל למסקנה אחת ברורה:

המוצא המתחייב מהמבוי הסתום בו נמצא האזור מתמצה בחזרה של מרבית הפלשתינאים לעם ישראל – תהליך מאתגר ביותר ומתמשך של התחברות של שלום בין הפלשתינאים ליהודים בא"י המערבית ויצירה של מדינה אחת ללאום אחד – עם ישראל, ללא כל כפיה דתית (כמפורט בעלון ההתחברות אליו יש הפניה בהמשך).

ברור שאצל רבים וטובים משני הצדדים השנאה המצטברת כלפי הצד השני מפעפעת עמוק ביותר. לכל אחד מהם סיבותיו המוצדקות עימו, אף שכולן נובעות מהטעות שבלב הסכסוך ומנזקיה. כתוצאה מכך, לחלקם נדרש זמן ארוך יחסית כדי לעכל את האמת הטובה ואת מסקנתה כמוצג לעיל, ואילו לאחרים חששות כבדים ומובנים ממסקנה זו. אולם עם ישראל, אשר ברוב חלקו הלא חרדי כבר התנסה בהצלחה בתהליך מיזוג הגלויות, יש בכוחו הרוחני ובנסיונו כדי להתגבר על המכשולים הצפויים, אם רק יהיה מודע להם ויערך לקראתם כראוי.

אולם בזה לא ייגמר השינוי הנדרש במזרח התיכון. התקופה הסוערת הנוכחית בעולם הערבי, גם כאשר זו תישכך במידה כזו או אחרת, אין ביכולתה לפתור את בעיות העולם הערבי. הבעיות שם עמוקות הרבה יותר מאשר החלפת שליט או שיטת שלטון, שקיים סיכוי שאף יחמירו את המצב. השימוש החשוב לכשעצמו בפייסבוק, אין בו כדי להבטיח שהעולם הערבי בן תקופתנו יהיה מסוגל לנטוש את תרומתו השלילית לעצמו ולאנושות על דרך השנאה, ההרס והטרור, הנעשים בתואנה של רצון לחידוש את תהילת החליפות המוסלמית. אין השימוש בפייסבוק מספיק על מנת להפסיק את השליליות האמורה ולאפשר לעולם הערבי לתרום את חלקו בצורה חיובית ובונה לקידום האנושות, כפי שאכן תרמה החליפות המוסלמית בתחילת דרכה ואף זהרה אז בבדידותה בתרומה זו. הסרת הסכסוך היהודי-פלשתינאי מסדר היום ואיתו כיבוי להבות השנאה כלפי ישראל, יאפשרו לעם ישראל המאוחד לחזור ולמלא את תפקידו ההיסטורי כעם סגולה ולשתף פעולה עם יתר עמי האזור על מנת להצעיד את המזרח התיכון כולו לעתיד שבו רוצים רוב תושביו.