הפוליטיקאים הישראלים מעולם לא טרחו להבין את הסיבה הבסיסית העומדת מאחורי כישלון תהליך אוסלו. כל מה שיש ביכולתם החלמאית בנושא זה, של מובילי התהליך, הוא להטיח בימין הישראלי את האשם בכשלון התהליך ובכך לתרום להחלשה מסוכנת של מעמדה של ישראל בעולם. אמנם אותם מובילים האשימו גם את הצד הפלשתינאי בכשלון, אבל זו תגובה טבעית לכשלון מסוג זה, שעמדה מולה האשמה הפוכה של הפלשתינאים את ישראל, האשמה שגם היא טבעית, ולכן חילופי האשמות טבעיים אלה ניטרלו האחד את האחר, ולא השאירו את רישומם בעולם.
מנהיגי השמאל הישראלי, כולל אלה הטוענים להיותם מרכז, ממשיכים גם כיום בגישתם החובבנית, כאשר הם עדיין אינם מבינים את המציאות הבסיסית ועקב זאת הם ממשיכים לחבוט את ראשיהם בקיר הבלתי עביר הנקרא פתרון שתי המדינות.
במקביל גם הנהגת הימין אינה מבינה שאין כל סיכוי לכיוון זה, ולכן היא חוששת מהסיכונים הכרוכים בו (ויש לה את כל הסיבות המוצדקות לכך, לו היה סיכוי כלשהו שהרעיון יתגשם). אולם לזכות הנהגת הימין חובה להזכיר, שכל ויתור לצד השני גורר לחץ בינלאומי לוויתור נוסף, ש-"רק הוא עומד בפני השלום", כל זאת עד שתגיע הדרישה לוויתור הבא בתור (שתוצג על ידי הפלשתינאים כדי לאפשר לעצמם להתחמק מהסכם, בתקווה שישראל תסרב לוויתור). לכן בצדק הנהגת הימין אינה מסכימה לוויתורים משמעותיים. במצב עגום זה עצם קיום תהליך בכיוון שתי המדינות מציג את ישראל בראשות הימין כסרבנית שלום. בסופו של דבר, תהליך שתי המדינות הפך למלכודת עבור ישראל: בעוד שבעת קיום הסכסוך ללא התהליך, ישראל היתה בפח, יצירת התהליך על ידי השמאל הישראלי, הפילה את ישראל אל הפחת.
במציאות זו של תעמולה של השמאל על כך שהימין מכשיל את השלום, נאלץ הימין, כדי לשרוד שלטונית, להישען על הגוש החרדי. לכן מחד, אינו יכול לפעול ברצינות בכיוון של השיוויון בנטל, ומאידך, ממשלת הימין נאלצת להשקיע כספים מיותרים, בעיקר על התמיכה בחרדים ובהעדפתם, ובמידה פחותה, וכיום אפילו זניחה, על חיזוק ההתנחלויות. כל זאת על מנת לסכל את האפשרות להקמת מדינה פלשתינאית ולמנוע דמורליזציה בקרב המתנחלים בגלל חרמות ודיבורים על פינוי. בנוסף לכל זאת חובה לזכור את האפשרויות הגדולות לאין שיעור לחסכונות בתקציב הביטחון ובצמיחה כלכלית הטמונה בסחר עם העשירות שבמדינות ערב, שהעיסוק בדרך לשלום שאינה דרך כלל, אינו משאיר סיכוי לזכות בהם.
לנוכח כל האמור לעיל מתברר, שהאיוולת הגדולה ביותר טמונה בעצם העיסוק הבלתי פוסק בשאלת שתי המדינות. עיסוק זה מנטרל רבים וטובים, בעלי יכולת, מלהגות ומלקדם פתרון של שלום הניתן לביצוע.
כאשר שואלים היום ובצדק: "היכן הראש היהודי?" התשובה הרלבנטית לפוליטיקאים הישראלים היא: "הימין טומן את ראשו בחול מול הסכנות והלחצים המתגברים, ולהבדיל, השמאל משתמש בראשו לצורך חביטה בקיר בלתי עביר.
המציאות האמורה, הקורעת את ישראל בין ימין לשמאל ומעמיקה את הקרע בין רוב הדתיים וחלק מהחילונים, יוצרת במדינת ישראל פלונטר רציני ביותר:
מחד, לא מושג שלום, על כל הסיכונים, ההוצאות והנזקים הכרוכים בכך, וגם נמשך הסבל, בעיקר של הפלשתינאים, ובגללו יותר ויותר גורמים בעולם נוקטים עמדות אנטי-ישראליות.
מאידך, בגלל ההוצאות המיותרות לסוגיהן האמורות לעיל ועיקרן ההשקעה הגדולה בביטחון הנדרשת מול האיומים המתפתחים, לא ניתן לתקן עוולות הקיימות בחברה הישראלית – להתקדם בצורה רצינית בנושאים העומדים כיום על סדר היום החברתי בישראל.
אם כל האמור לעיל לא הספיק, שתי מערכות הבחירות האחרונות הוסיפו לתסבוכת את ענין השיוויון בין הגושים. מצב זה טומן בחובו חוסר יציבות שלטונית ושיתוק, בעיות ששום לולוינות פוליטית לא תצליח להתגבר עליהן לאורך זמן! כל עוד הלולינות מצליחה, היא גוזלת את רוב יתרת זמנם של מנהיגי המפלגות, המעט שנותר להם עקב התעסקותם בנזקי הסכסוך. כאשר הלוליניות נכשלת, כולם עסוקים בבחירות, שאז גם נזקי הסכסוך מוזנחים עד כדי כך שאפילו הנפגעים כלכלית מנזקי האלימות נזרקים לכלבים. .