במאה ה-20 נפגשו בארץ ישראל תרבות המערב (הנוצרית-יהודית), שיוצגה על ידי יהודים שהיו פליטים במשך קרוב ל-2000 שנה וחזרו למולדתם, והתרבות המזרח תיכונית (הערבית-מוסלמית), ששלטה במזרח התיכון במשך תקופה ארוכה ביותר, ויוצגה בארץ ישראל על ידי הפלשתינאים. היה זה המפגש המעמיק והאינטנסיבי ביותר בין שתי התרבויות, שלמרבה הצער עלה על פסים של עוינות רבה והעמיד את האנושות בת-ימינו בפני בעיות קשות ביותר. ללא כל קשר לארץ ישראל, הבעיות בין התרבויות גלשו כבר לליבה של אירופה ובעזרת הפילוג שם בין השמאל לימין, הן מציבות סימני שאלה גדולים לגבי יכולת הישרדותה של תרבות המערב. זאת כאשר הסכסוך הבלתי מסתיים בארץ ישראל הופך לבטן הרכה של המערב ובעת שרוב האנרגיה של המעורבים מעשית או רגשית בסכסוכים שנוצרו, מופנית כיום לליבוי מדורות השנאה – להאשמות הדדיות, לעוינות, למעשי איבה, ולהתגוננויות מול כל אלה.
על מנת שנדע לפתור נכונה את הסכסוך, הכרחי שנבין את מהות הסכסוך.
על המזרח התיכון עברו כ-70 שנים של עימות אלים במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי (1920-1991), שהוצג תחילה כסכסוך לאומי יהודי-ערבי, וברבות השנים צוצמם למה שהוצג כסכסוך לאומי יהודי-פלשתינאי. בהמשך חוו הצדדים למעלה מ-20 שנות משא ומתן במקביל להמשך האלימות והעוינות. כל מה שהשיג משא ומתן ממושך זה, שמטרתו המוצהרת היתה פתרון שתי המדינות, הוא החמרת המצב – אצל היהודים והפלשתינאים, כאחת. כלומר הדעה המקובלת היתה תמיד שמדובר בסכסוך לאומי על טריטוריה, וכל מי שפעל ופועל על סמך דעה זו, נכשל.
יש הטוענים שהסכסוך בארץ הינו דתי ביסודו. להם יאמר שדתו של ציבור, לפחות בחלק האידיאולוגי שלה, הלא הפולחני, הינה חלק מתרבותו.
יש המאשימים את היהודים בגזענות, כלומר שהסכסוך הוא בין גזעים. לאור הממצאים לגבי זהות מרבית הפלשתינאים, מתברר שהיהודים והפלשתינאים הם ברובם המכריע בעלי אותו גזע ומקור לאומי. כלומר לאום אינו נלחם נגד עצמו כלאום, גזע אינו נלחם כנגד עצמו כגזע, אלא חייבת להיות סיבה אחרת.
לכן, לגבי סיווג הסכסוך ניתן לסכם שהוא תרבותי ביסודו. אי לכך המרכיב המהותי בפתרון חייב להיות תרבותי – קירוב ותיקון התרבויות המעורבות, תיקון וקירוב הכוללים במידה לא מעטה את הדתות המעורבות.