האם כל זה רציני? מה הרעיון ההזוי הזה? כיצד יתכן בכלל שהערבים בארץ הם "יהודים"?

אין ספק שכל הנתקל לראשונה בידיעות רציניות על מקורם היהודי של הפלשתינאים, לאחר קרוב למאה שנה של סכסוך ושנאה יוקדת בינם לבין היהודים, יתקשה להאמין שעל רקע שכזה יתכן שתיווצר עוינות כה רבה וכה ממושכת. אבל כאשר העוינות היתה עוד באיבה המציאות היתה שונה לחלוטין:

הראשונים לחשוף את זהותם של הפלשתינאים היו חוקרים גרמנים שביקרו בארץ ישראל בסמוך להתחלת התיישבות הטמפלרים ופרסמו את מסקנותיהם בשנת 1860. הקולונל קונדור מהקרן לחקר ארץ ישראל גילה עקבות של ארמית ועברית בשפת הפלאחים בארץ. בעקבותיהם נרתם ישראל בלקינד לחקר תושבי הארץ הוותיקים וכבר בשנת 1894 הטיף להכרת זהותם הישראלית ולהתקרבות אליהם. הוא אסף עדויות, רשם אותן, פרסם מאמרים ולימד ש"ה'ערבים' בארץ הם אחיהם לדם של היהודים".

דוד בן גוריון ויצחק בן צבי אימצו את הרעיון, מצאו לו תימוכין והעלו את הממצא בספר משותף, "ארץ ישראל בעבר ובהווה" אשר כתבו ב-1918. הם אזכורו את הממצא בספרם, בעיקר כדי להסביר את צידקת המפעל הציוני, אך גם מתוך תקווה שההגירה היהודית לארץ תשנה את המצב, והפלשתינאים יהפכו למיעוט בר קליטה בעם ישראל. דוד בן גוריון הקנה לנושא חשיבות גדולה והאמין שהוא המפתח לפתרון עתידי! את מאמרו משנת 1917 לבירור מוצא הפלחים מסכם בן גוריון:

"בסביבות הכרמל ובעמק השרון פוגשים בהרבה כפרים פלחין צהובי שיער וכחולי עיניים, שחזות פניהם תעיד בהם שאבותיהם באו הנה לפני מאות שנים מצפון אירופה… אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מניינם ורוב בניינם של הפלחין המוסלמים במערב ארץ ישראל משווה לפנינו טיפוס גזעי אחר וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האיכרים היהודים, "עמי הארץ", שבחרו בצוק העיתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם".

שנים מועטות לאחר מכן כבר ניסה דוד בן גוריון לקיים שיתוף פעולה על רקע מעמדי בין הפועלים היהודים לבין הפועלים הפלשתינאים. ד"ר ארתור רופין, שהיה ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהגה הציונית, לא הסתיר את דעתו בנושא, בעת שהשתתף בכנס ציוני שנערך בווינה בנובמבר 1923. במסגרת הדיונים הוא התנגד נחרצות להצעה לגרום לערביי ארץ ישראל להגר, בטענה שאותם ערבים הם למעשה צאצאים של יהודי הארץ שהתאסלמו.

בן צבי השקיע רבות בחקר הנושא מבחינה אנתרופולוגית, תוך חיפוש יסודי אחר עדויות ברחבי ארץ ישראל משני צדי הירדן. בספר "אוכלוסי ארצנו", שכתב ב-1932, תיעד חלק מממצאיו. תקופת זמן לאחר מכן עוד המשיך לחקור את הנושא.

ההגירה הערבית המסיבית לארץ, שהתרחשה במקביל לעלייה היהודית, בצירוף המאורעות שערך חלק קטן מקרב הפלשתינאים נגד היהודים, הביאו להיווצרותה של שנאה רבת עוצמה בין הצדדים. באווירה זו נאלץ יצחק בן צבי לנטוש את עבודתו בנושא בשלב מוקדם יחסית. ארועי השעה הקשים, אליהם הצטרפו בהמשך מלחמת העולם, הידיעות על שואת יהודי אירופה, הפעילות להקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, גרמו לבן צבי לעסוק בנושאים בוערים יותר. ממילא, בעקבות השואה פחת באופן ניכר הצורך להצדיק את הדרך הציונית והעיסוק בנושא דעך.

על אף הדעיכה האמורה, אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, מרטין בובר, שהיה גם אנתרופולוג ולימד באותן שנים באוניברסיטה העברית בהר הצופים, לא נטש אז את הנושא. לוחמת הלח"י, רבקה סיגל, סיפרה שבראשית הקורס ששמעה אצלו בשנת 1946 לערך, בובר טען שרוב אלה הנקראים "פלשתינאים" הם יהודים במקורם שנשארו בארץ לאחר מרד בר כוכבא. בובר הסביר כיצד למרות הרצון הרומאי לנקות את הארץ כליל מיהודיה, ולמרות שהרומאים שפכו מי ים מלוחים על שדות היהודים וגרמו להיותם בלתי ניתנים לעיבוד למשך שנים רבות, הצליחו איכרים יהודים רבים, "חוטבי עצים ושואבי מים" להתחמק מהרומאים ולהישאר בארץ עד שהרומאים התייאשו והרדיפה פסקה. הוא אף הוסיף ש-"אם ניקח פלשתינאי נוצרי מהגליל, נמצא אצלו חלק מהדם היהודי הטהור ביותר עלי אדמות".

בהמשך, המלחמות והצלחת מדינת ישראל בתחומים רבים, השכיחו את הדברים. העוינות המתגברת והבלתי נגמרת הפכה אותם לבלתי ניתנים לאמון.
לנוכח מצב זה ראוי לשאול מספר שאלות בסיס:

1. אם הממצאים על מוצאם היהודי של הפלשתינאי אכן נכונים, כיצד קרה שמרבית הציבור לא שמעה עליהם דבר עד היום, ואילו רוב יתרת הציבור שמעה עליהם פרטים מועטים ביותר?
2. אם הממצאים אכן נכונים, והיהודים והפלשתינאים מקורם באותו עם עתיק, ואם אפילו ראשי הציונות בארץ היו מודעים לכך, מדוע אם כן נוצר הסכסוך היהודי-פלשתינאי? כיצד סכסוך זה ממשיך לשרוד כבר קרוב למאה שנה מאז תחילתו? כיצד בכלל יתכן שאויבים כה מרים, ששנאה כה רבה מפרידה ביניהם, אינם בכלל עמים נפרדים זה מזה?
3. האם מה שמוצג ונטען כאן אינו ההפתעה הגדולה בהיסטוריה אלא הפנטזיה הגדולה בהיסטוריה?
4. אפשר שיש מי מבין הקוראים שעדיין לא התרשם מגודל ההפתעה-פנטוזיה. העניין די מעורפל כשההפתעה-פנטזיה הינה ברמת הכלל, כאשר העירפול עדיין משאיר מקום ליוצאים רבים מהכלל. על מנת להסיר כל ספק לגבי רמת ההפתעה-פנטזיה, נרד איתה לרמת הפרט, ונתייחס למקורם של פלשתינאים מפורסמים:

האם קיים אבסורד גדול יותר מאשר לטעון שראש הרשות הפלשתינאית אבו מאזן (מחמוד עבאס) עצמו, ואנשים המוכרים בעולם הספורט כמו שדר הספורט המהולל ח"כ זוהיר בהלול ושחקן נבחרת ישראל בעבר, זאהי ארמלי, כל אחד מהם הוא נצר למשפחת רבנים? ואם בצאצאי רבנים עסקינן, מפתיעים רק קצת פחות 1,500 בני חמולת אבו חצירא, השולטת על הדייג מעזה, שכמו משפחת הבבא סאלי ובנו ברוך מנתיבות, כולם צאצאי משפחה שלגדול בניה נחשב סבו של הבבא סאלי, הרב הנערץ יעקב אבו חצירה. בצורה דומה משפחת אבולעפיה בעלי המאפיות המפורסמות מיפו, הם צאצאיו של רבי חיים אבולעפיה, מחדש היישוב היהודי בטבריה. (על כל הרבנים הנ"ל, רבנים אחרים וצאצאיהם ניתן לקרוא בפרק על השפה והשמות בספר ההתחברות).

האם אין זה הזוי לטעון שג'יבריל רג'וב, שאיים לדרוש להרחיק את ישראל מפיפ"א, הינו לא אחר מאשר גבריאל ארגוב? (ניתן לקרוא על כך בפרק על העדויות בתת-הפרק על דרום הר חברון בספר ההתחברות). האם עולה על הדעת שד"ר סאעב עריקאת, האחראי על המשא והמתן מול ישראל, והטוען למוצא הפלשתינאים מהפלישתים והכנענים, יודע היטב על מוצאו היהודי? האם יתכן שמשפחה פלשתינאית מכובדת ומפורסמת כמן נַשַשִֵיבִּי גם היא מקורה יהודי? (ראה אותו ספר פרק העדויות בתת-הפרק על אזור ירושלים). האם ראש הפרלמנט הפלשתינאי מטעם החמאס, העצור לשעבר, הד"ר עזיז דואק מחברון, יודע על כך שלא רק שמקור החמולה שלו מיהודים מוגרבים, אלא שזו משפחת כהנים? (ראה תת-הפרק על חברון בפרק העדויות בספר ההתחברות).

האם כאשר מודר זהרן, המפורסם בירדן כמנהיג פלשתינאי ואויב הממלכה, ברח ללונדון מחשש לחייו, הוא נזכר בכך שהוא בן למשפחת כהנים שברחה מצרעה ב-1948? (ראה בפרק העדויות בתת-הפרק על השומרון). האם יתכן שיש כפר בירדן ובו אלפי בני משפחת כהן? או אלפים רבים בירדן, ברצועת עזה בירושלים ובג'יסר א-זרקא בני משפחת לאפי, שזו הצורה בערבית של השם העברי לוי? או שר חוץ ירדני בעל שם משפחה ג'ודה, יהודה בערבית, המסמל מוצא יהודי? (ראה בפרק על השפה והשמות). האם כתבי הספורט בעת שכתבו על מעברו של הכדורגלן מרואן קַבְּהָא לאירופה, יודעים כי שם משפחתו הינו עברי, שבמקור הוא נכתב – כבהא, ושמשמעותו ראשי תיבות של "כוהנים בני הכהן אהרון"? (מפורט בפרק על העדויות בתת-הפרק על אזורים אחרים).

האם אין שערוריה גדולה בכך שח"כ חנין זועבי, לו רק היתה טורחת לשאול על מוצאה את כפריי החמולה שלה (ראה פרק מנהגים ודת בתת-הפרק על תחומי הקו הירוק), או שח"כ מסעוד גנאים, לו רק היה טורח אפילו פחות מכך, רק בעירו, היו משנים את יחסם השלילי כלפי היהודים? האם האסיר המפורסם יותר מרואן ברגותי מהפת"ח והאסיר המפורסם פחות עבדאללה ברגותי, "מהנדס" המטענים המחליף של החמאס, לא שמעו מזקני החמולה בכפר הולדת משפחתם על מוצאם היהודי? האם רצונו של מרואן ברגותי להרשים את התקשורת הישראלית בתחילת האינתיפדה השניה לא נבע מרצונו לטעון – "איננו פחות טובים מכם והגיוני שתקבלו אותנו חזרה" (ניתן לקרוא על מקור החמולה בפרק על העדויות בתת-הפרק על השומרון).

התשובה לכל השאלות מלעיל גם יחד היא אחת והיא תימסר כאן בקיצור:

הציונות בתחילת דרכה בארץ ישראל, אכן היתה מודעת לדברים ולקחה אותם ברצינות. הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל (1917), חיזקה ביותר את המפעל הציוני, יחסית למצב בימי השלטון העותמאני. לארץ הגיעו אז, יחד עם כמות מתגברת של עולים חדשים, משאבים כספיים. אלה גרמו מחד, לקנאה אצל התושבים הוותיקים, ומאידך, יצרה עבור הפלאחים (איכרים) הפלשתינאים מקורות תעסוקה חדשים וטובים. מצב זה גרם לאפנדים הפלשתינאים, שהיו בעלי רוב הקרקעות, הפסד דמי השכירות על הקרקעות של אותם פלאחים שהפכו לפועלים אצל היהודים. משיקולי תאוות בצע גרידא, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, האפנדי שהוביל חלק מהאפנדים, ביקש לעצור את העלייה היהודית. לצורך זה הוביל, החל משנת 1920, לביצוע שורה הולכת מתגברת של מעשי טבח – מאורעות, נגד היהודים. בשקריו ובממונו הוא הצליח להסית המון של נבערים, המונע על ידי קינאה ביהודים, לבצע את זממו. תוך כדי כך פגע ישירות בפלשתינאים שהתנגדו למעשיו, הרבה מעבר למה שפגע ביהודים. שיא פעילותו בכיוון היתה שיתוף פעולה עם אדולף היטלר (פרוט רב יותר ניתן לקרוא בספר "לא ישא אח של אח חרב").

ככל שהפעילות האנטי-יהודית הלכה וגברה, כך נטשה בהדרגה ההנהגה הציונית את התקווה להעזר במוצא הפלשתינאים כדי לפתור את בעיית ארץ ישראל. עניין המוצא המשותף הלך, דעך ונשכח. כיום, עקב העוינות, הסבל, האבדות והנזקים שכבר הצטברו בשני הצדדים, קשה לרבים לקבל את אפילו את האפשרות שהקירבה הרבה בין הצדדים אכן אמיתית. על אחת כמה וכמה מעטים הם המאמינים שבכוחה של קירבה זו לעזור בפתרון הסכסוך.

לאמור לעיל יש להוסיף את התדמית הנמוכה שיש לערבי ולפלשתינאי הממוצעים בעיני הישראלי הממוצע. תדמית זו יש בה, למרבה הצער, מידה מסוימת של צדק, וקל לקבלה ולהאמין בה בעקבות היקף השנאה המצטברת. בהקשר זה ניתן לספר על ביקורו של הד"ר חיים וייצמן, בפקיעין בשנות השלושים של המאה ה-20. וייצמן היה המדען היהודי האירופאי המכובד שהשיג את הצהרת בלפור משלטונות בריטניה. הוא כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית ובהמשך כנשיאה של הראשון של מדינת ישראל. יצחק בן צבי הביא אז את וייצמן לבקר במקום היחיד בארץ בו נשארו יהודים בגלוי וברצף מאז תקופת בית שני. כאשר הציג בפני וייצמן את יהודי המקום, שדמו בלבושם לפלאחים המוסלמים המקומיים, תגובתו של וייצמן, המלומד, המעונב והמכופתר, לא אחרה לבוא: "איזה מזל שיצאנו לגלות!"

בסופו של דבר, כמו בסיפור על בגדי מלך דנמרק החדשים, כל מי שרק יעז כיום להזכיר את עניין המוצא המשותף, עניין שהוזכר בזמנו בריש גלי על ידי ראשי ההנהגה הציונית, יוצג, במקרה הטוב, כבלתי מציאותי. רוב ראשי ההנהגה הפוליטית הישראלית מתרחקים מהנושא כנשוכי נחש. ההתייחסות השלילית לעניין בקרב הממסד הישראלי הגיעה לשיאה כשהגענו, אנשי תנועת ההתחברות יחד עם אנשי ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, ליד בן צבי בירושלים, במסגרת צילום סרט תיעודי בנושא (הסרט מופיע בראש אתר זה). תוך כדי הצילומים ביקשנו מראש מוסד יד בן צבי דאז, ד"ר צבי צמרת, להתראיין בעניין עבודתו של בן צבי בנושא, נושא שהיה מרכזי בפעילותו של בן צבי. הד"ר הנכבד סרב להתראיין בטענה שאינו רוצה ש-"נהפוך את יצחק בן צבי להזוי כמונו!"

אריה (לובה) אליאב, שנחשב בזמנו לכוכב העולה של מפלגת העבודה, איבד את כל עולמו הפוליטי כאשר העז להעלות את תכנית ישפאלאור, זו שהמליצה על איחוד מדינת ישראל עם הפלשתינאים ועם ממלכת ירדן. הטראומה שחווה הניאה אף אותו מלהיפגש איתנו והוא הסתפק רק בדברי שבח בטלפון על עטיפת ספר ההתחברות, לאחר שעותק ממנו השארנו בביתו בהעדרו (עטיפה שקטע ממנה מופיע בכותרת אתר זה).

לסיכום – עקב רמת השנאה והסבל הנראים כבלתי ניתנים לריפוי, נגררת הנהגת מדינת ישראל במאה ה-21 להמשיך בעל כורחה את הסכסוך ובכך ללכת בעקבות משנתו, דרכיו ונזקיו של הארכי-נוכל-הנבל חאג' אמין אל-חוסייני, ולהעדיפם על תוואי משנתם של דוד בן גוריון ושותפיו. רעיון ההתחברות מציע לאותו החלק בהנהגות ובציבור שכבר הגיעו לתובנה שלא ניתן להמשיך יותר בדרך הקלוקלת, ראשית את הידיעה שקיימת דרך אחרת ושנית שדרך אחרת זו מתבססת על ההעדפה ההפוכה.
.

להמשך ההסבר – הבעיה – סכסוך לאומי? מאבק תרבויות? מלחמת דתות?