רעיון שתי המדינות – כישלון ידוע מראש

רעיון שתי המדינות הוצע על ידי וועדת פיל בשנת 1937, אומץ על ידי עצרת האו"ם והיהודים ב-1947 ועל ידי ממשלת ישראל בשנת 1993 במסגרת הסכמי אוסלו. מדוע אם כן כשלו עד כה כל המאמצים העצומים להשגת השלום דרך רעיון הנראה כה טבעי? התשובה לגבי תהליך אוסלו פשוטה בהרבה ממה שניתן לחשוב ועיקרה – חובבנותם המדהימה והמתמשכת של הפוליטיקאים הישראלים והזרים (הלא ערבים) שעסקו ועדיין עוסקים בנושא.
חובבנות זו מתבטאת בראש ובראשונה בהתעלמות מהכלל שכמו במלחמה, גם במשא והמתן לשלום, חובה להכיר את האויב – את זהותו, את מגבלותיו ואת יתרונותיו.
יוזמי תהליך אוסלו העלו תכנית שלום ללא הכרת אילוצי הצד שכנגד – בראש ובראשונה את האילוץ שבגישה המוסלמית, ולפיה אסור למנהיג מוסלמי לוותר בהסכם על אדמה שהיתה אי פעם תחת שלטון האיסלם.
אפילו נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק החילוני, שנחשב לחיובי יחסית כלפי ישראל, הודיע שהערבים לעולם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית,
ואילו לגבי יאסר ערפאת החילוני, אחד משומרי ראשו סיפר שאילו ערפאת היה חותם הסכם עם אהוד ברק בשנת 2000 בקמפ-דיוויד, הוא (שומר הראש עצמו) היה רוצח את את הראיס.
מצב זה לא נסתר מעיני ערפאת עצמו, שהסביר לאחד משותפיו הישראלים למשא ומתן, ד"ר אלן בייקר (שגריר ישראל בקנדה לשעבר ושותף לדו"ח אדמונד לוי), כי אינו יכול לחתום על שום הסכם פשרה הגיוני, מאחר שבמקרה שיחתום, יירצח תוך יומיים. לתקשורת הערבית אמר אז ערפאת ש-"לו היה חותם על הסכם, בטקס החתימה היה שותה קפה עם יצחק רבין (שנרצח 5 שנים קודם לכן)". מכאן נובעים אי-הנכונות הפלשתינאית להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית והרצון להציפה בפליטים מוסלמים.
מאחר שעמדה זו אינה יכולה להתקבל על ידי ישראל, אין כל סיכוי להגיע להסכם בין הצדדים על בסיס רעיון שתי המדינות!
(אגב, אותה גישה מוסלמית גם גרמה לכך שכל המאמצים לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, טרם תהליך אוסלו, לא צלחו. מחד, היתה אמנם התקדמות חלקית בכיוון השלום, אך מאידך, בעטיה של גישה זו נרצח אנואר סאדאת, שהיה הראשון שחצה את הרוביקון בכיוון השלום, וכך נוצר התקדים המאיים על מנהיגים ערבים אחרים).
(הסבר רחב יותר מצוי בתחילת ספר ההתחברות).

להמשך ההסבר – התיסבוכת שיצר רעיון שתי המדינות