התפתחות השסע בחברה הישראלית בעקבות תהליך אוסלו

בעקבות הכישלון הראשוני של תהליך אוסלו,
רצה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, להפסיק את המסלול הכושל.
אולם הנשיא קלינטון אינס אותו ללכת בדרך שלא רצה בה. כך נולדו הסכמי וואי, בעיקר בהקשר לחברון.

כלקח מהמצב הלא רצוי, שינה בנימין נתניהו טקטיקה.
בעוד שבעברו, עד לאינוס בידי קלינטון, היה נתניהו אדם מבריק, בעל שיעור קומה מרשים ברמה עולמית,
ענייני, ישר ומסור, התוצאה המיידית של האינוס היתה פרשת בראון חברון הכושלת,
במסגרתה הובטח לדרעי יועץ משפטי אוהד, כדי שש"ס תשתף פעולה עם הכיוון הלא רצוי.

בהמשך הבין נתניהו שלא יוכל להשיג את מטרתו המדינית דרך דיבור ישר וענייני.
כאשר חזר לשלטון, יצא בנאום בר אילן, שמטרתו היתה לשחק כמעוניין בתהליך השגוי
ולזרוק את האשם על חוסר ההתקדמות על ההנהגה הפלשתינאית.
כמובן שהאחרונה תמיד עשתה הכל, גם לפני עידן נתניהו, כדי לזרוק את האשם על ישראל.

למרבה הצער, כאשר נתניהו בחר להתחיל ללכת בדרך פתלתלה,
הוא הושפע מכך ולו רק חלקית, גם לגבי מספר נושאים אחרים.
נתניהו הגיע לתובנה שדרכו המקורית היתה תמימה עבור העולם הפוליטי ועליו לשנותה.
בעיקר הדברים אמורים במה שפעם היה מתחת לרמתו –
הסתפקות בדברת ללא עשייה, כתגובה לחלק מהבעיות שהוצגו בפניו. .

בשלב זה התקשורת הישראלית, שאינה תמימה, כמעט כולה הפסיקה להאמין לנתניהו
וחלק קטן ממנה אפילו העדיף להאמין להנהגה הפלשתינאית.
הדבר הביא למאבק מתמשך בין התקשורת לנתניהו,
כאשר התקשורת מחפשת כל פירור מידע כדי לנגח בעזרתו את נתניהו.

אל התקשורת, שבעיקר שואפת להשיג שלום ומכאן גישתה,
הצטרפו, גם בג"ץ, המשטרה והפרקליטות. כנראה שגם בפרקליטות שיחק עניין השלום תפקיד.
כך הגענו למצב האיום של ההווה, של קרע עמוק וחסר תקדים בעם, ושל שחיתות ציבורית איומה.
שחיתות הינה תופעה שטובים רבים נופלים בה לאחר שאבדה דרכם האידיאולוגית,
והם מוצאים בשחיתות חומרית פורקן למאוויהם, או דרך פתלתלה להגשמת האידיאולוגיה שלהם.
זה מה שקרה גם ברשות הפלשתינאית, ובהיקף לאין שיעור גדול יותר.

כיצד נוצר קרע כה עמוק בין התקשורת
וגרורותיה במערכת אכיפת החוק
לבין רוב ממשלות ישראל?

ניצני המשבר האידיאולגי בנושא הפלשתינאי על השלכותיו החלו לתת את אותותיהם
עוד בימי מלחמת לבנון הראשונה.
היה זה כאשר הוועדה בראשות אהרון ברק
החליטה להטיל את האשם על ארועי סברה ושתילה על אריאל שרון.
למרות שבגלל שרימה את ממשלת ישראל בתחילת המלחמה,
אריאל שרון היה ראוי לעונש שהוטל עליו (לא לכהן כשר בטחון),
הטלת העונש על שר בטחון ישראלי בעטיו של טבח נקמה של נוצרים בפלשתינאים,
הטילה ללא הצדקה, את האשמה לטבח, על ישראל.

היו אלה הניצנים הראשונים של התאהבות השופט ברק בהתערבותו בפוליטיקה הישראלית.
התאהבות זו הפכה ברבות השנים לאקטיביזם השיפוטי.
בעטיו של אקטיביזם זה נוצר מאבק מתמשך בין בג"ץ וממשלות ישראל רבות.
היה זה עוד יצחק רבין שהצדיק את תמיכתו המסויגת בתהליך אוסלו השנוי במחלוקת,
בתקווה התמימה שארגוני הטרור ישחררו אותנו מבג"ץ ובצלם.
חוסר מדיניות ברורה והתפתלות של מדינת ישראל בהקשר ליש"ע,
נתן כר פעולה נרחב לבג"ץ לקביעת המדיניות שם.

ההתחלה הרצינית של מאבק התקשורת בממשלות הימין התרחשה עוד
כאשר אריאל שרון נסחט בידי התקשורת לבצע את ההתנתקות.
זאת כדי שהתקשורת תניח לו בפרשות מימון לא חוקי של מערכת הבחירות שניהל קודם לכן.
מעבר לסחטנות, היה בכך מרד של התקשורת בממשלה והשתלטות בלתי חוקית על מדיניותה.
עד היום אין איש היודע כיצד לסיים את נזקי השתלטות זו ללא גרימת אסון ונזק גדולים.
הנזקים הבלתי נפסקים הם בעיקר לתושבי עוטף עזה ולתושבי הרצועה, שכדאי שידעו היטב מי גרם לנזקים..

וכאן באה באופן טבעי השאלה – היכן המשטרה והפרקליטות?

לקציני המשטרה, שאינה נהנית ממשאבים מספיקים, ולכן אינה יכולה לטפל בבעיות רבות,
איכפת בדרך כלל לעסוק בעדיפות בדברים הזוכים להד תקשורתי או ציבורי.
לכן העיסוק בענייני שרון ונתניהו היה ונשאר צמוד לרמת העיסוק בהם בתקשורת.
לעומת זאת, בפרקליטות, בנוסף לרצונם של חלק מהמשפיעים שם בשלום, הקידום, כולל בשוק הפרטי,
תלוי בחשיפה תקשורתית אוהדת. התוצאה – עמדותיה תואמות את עמדות התקשורת.

לחזרה לדף הבית והמשכו – נא לסגור לשונית זו של הדפדפן