השמאל:
מנהיגיו הצעירים יחסית של השמאל-מרכז הישראלי, שמעולם לא התנסו בניהול מדינה,
לא יצליחו היכן שהזקנים המנוסים כשלו. וודאי שלא במציאות המסתבכת.
יתר על כן, על אף שנזקיו הידועים של תהליך אוסלו בעבר היו קשים ביותר,
פחות ידוע לרבים שהנזק העיקרי, המתמשך והמתגבר של תהליך אוסלו גם כיום,
הוא שהתהליך יצר מצב בו השנאה בין הצדדים כבר הרקיעה שחקים.
בצד היהודי אצל רבים ביותר כיום מגוכך בכלל לדבר על תהליך שלום מסוג כלשהו.
בצד הפלשתינאי כל בוגרי מערכת החינוך הפלשתינאית ששיעורם בקרב
הפלשתינאים עולה כל שנה, מוסתים נגד ישראל ונגד זכויות העם היהודי
השנאה של היהודים כלפי הפלשתינאים יש לה רבות ביותר על מה להסתמך:
כבר כ-100 שנים מתנכלים הפלשתינאים ליהודים וממררים את חייהם,
לאחר גלות וסבל של אלפיים שנה ששיאם היתה השואה האיומה.
אולם כדי שתהיה תקווה כלשהי לשיפור המצב,
חובה להבין את תופעת ההתנכלות האמורה בצורה שאינה שיטחית:
מי שיצר ותיחזק את הסכסוך היו בעיקר פוליטיקאים פלשתינאים נוכלים לדורורתיהם.
במשך תקופה ארוכה פוליטיקאים אלה ניצלו את מרבית הפלשתינאים שהיו איכרים (פלאחים)
ומצצו את לשד עצמותיהם, בעיקר דרך גבייה יתרה על השימוש החקלאי בקרקע.
כאשר העלייה הציונית, דרך מתן עבודה לפלאחים, גרמה להקטנת אותו הניצול,
החלה ההתנכלות ליהודים שהובלה על ידי אותם פוליטיקאים תאבי הבצע.
הגדיל לעשות חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי שבנוסף להובלת מעשי טבח ביהודים בארץ,
היה, בין היתר, גורם מרכזי לכך, שהיטלר בחר בדרך ההשמדה כפתרון הסופי ליהודי אירופה.
הוא גם היה גורם מרכזי להסתה בארצות ערב לפתוח במלחמת העצמאות,
מלחמה שגררה אחריה שרשרת מלחמות של מדינות ערב בישראל.
ממשיכי דרכו פועלים עד היום דרך מעילות עתק להמשך מציצת לשד עצמותיהם של מרבית הפלשתינאים.
הם עושים זאת תוך האשמת ישראל ביצירת האומללות בקרב הפלשתינאים
ותוך כדי הסתת התמימים לשנאת ישראל ולמעשי איבה וטרור נגד היהודים.
למעשה, הציבור הפלשתינאי כבר הפך ברובו, לעיתים במודע ולעיתים בלא מודע,
לבן ערובה של הפוליטיקאים הפלשתינאים המגה-נוכלים!
המסקנה מכל האמור לעיל היא, שיהודי המעוניין להכניס הגיון לתמונת הבסיס של המצב בארץ,
חייב להבחין הבנה חדה ביותר בין רוב הפוליטיקאים הפלשתינאים,
הראויים לגדולה שבשנאות, לבין מירב הציבור הפלשתינאי!!
ציבור זה הוא הקורבן העיקרי, לצד היהודים, של מעשי אותם מגה-נוכלים.
נוכלים איתם בחר השמאל הישראלי לחתום הסכמים שהפכוהם למגה-נוכלים,
ועדיין השמאל רוצה להמשיך בכך!
עליבות השמאל בהמשך נהייתו העיקשת לדרך אוסלו
נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת אנגליה שהתבלט בתמימותו ובעיקר ברפיסותו,
חתם את הסכם מינכן עם היטלר תוך הקרבת חלק מצ'כוסלובקיה על מנת להשיג שלום.
לאחר שהיטלר, בן בריתו של חאג' אמין אל חוסייני, הפר את ההסכם תוך תקופה קצרה, צ'מברלין הבין שאין טעם להמשיך בפייסנות מול היטלר.
השמאל הישראלי שלהבדיל, הקריב חלקים מארצו שלו, עדיין לא קלט את החומרה של הפרת הסכמי אוסלו על ידי הפוליטיקאים הפלשתינאים, גם לאחר 25 שנים.
(מעבר לכל פעולות הטרור ועידודו דרך תשלום למבצעיו, ההפרה העיקרית היא ההסתה הבלתי פוסקת נגד ישראל הגורמת לרוב מעשי הטרור בשנים האחרונות).
לו השמאל הישראלי של ימינו היה ניצב במקום צ'מברלין מול היטלר, סביר שהיה דואג לכך שהיטלר יקבל את פרס נובל לשלום.
הסיבה העיקרית, מעבר לנוכלות האמורה, לכשלונות הנערמים בדרך להגשמת פתרון שתי המדינות תובהר במלואה בסקירה בהמשך,
בקטע באותה סקירה העונה לשאלה – "מדוע היה ברור מראש שתהליך אוסלו היה ונשאר חסר סיכוי – כלומר כישלון ידוע מראש?".
בכל מקרה, לאחר 25 שנים של כשלונות חוזרים ונשנים, עדיין לא נמצא בשמאל המבוגר האחראי שיטרח לבדוק ברצינות ולעומק את הסיבות האמיתיות לכשלונות.
כתוצאה מכך, כל רודפי השלום בשמאל הישראלי, שעצם רדיפתם אחר השלום כה חשובה, חיונית והכרחית,
אינם טורחים כלל לחפש דרך תחליפית להגעה לשלום ואפילו אינם מוכנים להקשיב לרעיונות בכיוון.
כל מה שנותר להם לעשות בנושא השלום הוא להטעות את התמימים בציבור כדי לקבל את תמיכתם.
כך הפך כבר השמאל הישראלי לכנסיה לדת אוסלו. אם יבוא גלילאו גלילאי ויגיד למנהיגי כנסיית השמאל שהשלום אינו מסתובב סביב אוסלו ואפילו לא בקרבתו,
התקשורת הכנסייתית כבר תכריח את גלילאו לנאום את נאום בר אילן כדי שיוכל להישאר קיים בתודעת הציבור.
ג'ון גטי, הבוס של המאפיה האיטלקית בניו יורק, מי שנחשב לחזק ביותר במאפיה בארה"ב, כאשר היה כלוא כבר שנים רבות ונטה למות מסרטן,
אמר לבנו, כאשר האחרון, שירש אותו בהנהגת המאפיה, עמד בפני משפט פלילי ולכן מאס במאפיה ורצה לעזבה ולהשתקם:
"גם כאשר מתברר שהדרך בה הלכנו כל השנים שגויה, למען כבודנו וגבריותנו עלינו להתעקש ולהמשיך ללכת באותה הדרך".
דרכו של ראש המאפיה הרצחני הפכה כבר לדרכו של השמאל הישראלי, שמספר קורבנותיו במסגרת תהליך אוסלו כבר עולה עשרות מונים על כל קורבנות המאפיה.
יתר על כן, השמאל מרחיק לכת עוד יותר מראש המאפיה, בכך שאפילו אינו מוכן לשמוע את ההסבר מדוע דרכו שגויה.
מאחר שיש גבול לטיפשותו של רוב הציבור, השמאל המסורתי, שבעבר היה מרכז גדול, כבר הצטמק בצורה מחרידה.
לעומת זאת, רוב הציבור המאמין בשלום, זה שבעבר תמך בשמאל מתוך מחשבה שמדובר במרכז,
כבר עבר למרכז החדש, זה שנוצר לתוך הוואקום שהשאיר שם השמאל.
המרכז
כפי שהוצג בדף הבית, המרכז מדבר היום בעיקר על היפרדות חד-צדדית
טעויות משותפות למרכז ולשמאל
אם היה עוד ניתן להבין את ההגיון שהיה כרוך ביצירת תהליך אוסלו ובהתנתקות מעזה,
וזאת מתוך הבנה שאלה היו נסיונות להגעה לשלום שבוצעו בתום לב,
כיצד, לאחר שאלה כשלו בצורה איומה,
מסוגל ציבור כה נכבד של השמאל והמרכז לרצות בהמשך הדרכים הכושלות?
כדי להבין את הרמה של התנהגויות אלו, נצטט את אלברט אינשטיין, המדען החשוב ביותר במאה ה-20:
"אי שפיות – לעשות אותו הניסוי שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות"
או בלשון פשוטה ומצומצמת יותר "אי שפיות – ליפול פעם שניה לאותו הבור".
איינשטיין השתמש בהגדרה המצומצמת מלעיל רק מכיוון שלא העלה בדמיונו הפרוע ביותר
שיבוא היום בו יימצאו בישראל פוליטיקאים שיהיו כה חובבניים, עד שלמרות כל הנסיונות הכושלים להגיע להסכם
עדיין יטיפו במלוא המרץ לנפילה לבור שתי המדינות פעם שלישית, רביעית וחמישית.
למרות זאת לא ניתן לראות בהגדרה המצומצת מגבלה לגבי עומק דימיונו של איינשטיין,
מאחר שהוא טען גם ש-"רק שני דברים הינם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ועדיין איני בטוח לגבי הראשון".
אבל לגבי לגבי ההיפרדות החד-צדדית של המרכז, שהיא הדרך היחידה הנראית כיום כמעשית אצל עבור רוב הציבור שאינו ימין,
דבריו של אינשטיין הינם חשובים ביותר. מאחר שההיפרדות החד-צדדית כבר הוכיחה את מסוכנותה הגדולה כבר פעמיים:
בעזה ובעיקר, למי ששכח, בלבנון! חובה לדרוש מחפצי השלום והרגיעה לחפש פתרונות טובים יותר.
ברוח דבריו של מנהיג שמאל דגול, מי שהביא בזמנו לסיום הפיצול בשמאל תוך הקמת מפלגת העבודה:
כה הטיף אז יצחק בן אהרון:"עת לתמורה בטרם פורענות."
,
בדרך לשלום יציב ובר קיימא? לרגיעה?
בעיה חמורה לא פחות מכל המוצג לעיל, שמרוב ייאוש כמעט שאינה עולה על סדר היום,
היא יציבותו של שלום או סידור אחר כלשהו כמו היפרדות חד צדדית, המבוססים על חלוקת הארץ.
נניח לרגע שמצב שכזה של היפרדות אכן יושג,
וזאת כתוצאה מכך שנמאס לצדדים מהסבל המתמשך שגורם הסכסוך לאורכה של תקופה כה ממושכת.
לאחר מכן, אם הפוליטיקאים הפלשתינאים ימשיכו להיות מושחתים ויאמללו את הציבור שלהם,
הם יסיתו את הציבור, הסובל בגללם, נגד ישראל, שתואשם בסבל, ומעשי האיבה לא ייפסקו!.
תקדים עזה מראה שהדבר אפשרי למרות ההיפרדות..
אם לשם שינוי, תקום, במקרה הטוב, הנהגה פלשתינאית הגונה ושפויה שתדאג לציבור שלה,
מצב הציבור בשני הצדדים יוטב וייפסק הסבל.
לאחר תקופה גם יקהה זכרון הסבל, בעיקר בקרב הנוער החדש שלא חווה אותו.
בקרב שני הצדדים, אותם המאמינים כל אחד שכל הארץ היא מולדתו,
יימצאו נאמנים-קיצונים שירצו להחזיר לעצמם את כל הארץ.
הם יסיתו את הנוער התמים ובסופו של דבר יהרסו את השלום שיתברר אז כזמני בלבד.
מעת לעת גם יימצאו גורמי חוץ בעלי איטרסים זרים שמסיבותיהם שלהם
יתאים להם לבחוש בקלחת ולסייע לקיצונים בהדרכה, במימון ובחימוש.
ומעל לכל, האיסלם אינו מכיר בשלום של ממש, בעיקר בשלום עם לא-מוסלמים.
שלום חודיבייה עליו הסכים מוחמד ואותו הפר,
הינו תקדים שתמיד יהיה מי שישתמש בו בשעת הכושר.
(כמו שעשה היטלר, כשהפר, בנוסף להסכם מינכן
גם את ההסכם אי-ההתקפה עם רוסיה – הסכם ריבנטרופ-מולוטוב).
סכנה מעין זו תרחף תמיד מעל הארץ ותטיל את צילה על השלום שאולי יושג.
זו רק שאלה של עיתוי מתי הסכנה תתממש.
כאשר הגישה המקובלת לחיים בעולם הערבי היא יום דבש ויום בצל,
המציאות בארץ תחייב תקופות רגיעה ותקופות מלחמה.
ממילא זו בינתיים המציאות בארץ לאורכה של המאה ה-21 עד כה.